מלחמת הדוכנועים

מ"מלחמת הדוכנועים" למדתי אהבה לניו יורק, פציפיזם, אקטיביזם, חיבה לדוכנועים, השראה למחזה הראשון שכתבנו אחותי ואני, וחיבה לבנאים גולים (הונזה!), למטרות קרושה ולקצרנות.
מלחמת הדּוּכָנוֹעִים הוא ספר הקאלט שלי, הספר שקרוב לוודאי קראתי יותר מכל ספר אחר. כשקראתי אותו לראשונה אי אז בשנות השמונים, הייתי ילדה, והוא סיפר על עתיד רחוק, ב-1991, שבו המשאיות משתלטות על רחובות העיר ניו יורק, והייתה לו הקדמה משנת 2001 שזה בכלל נראה היה דמיוני:

"הכל מתחיל יום בהיר אחד, בניו יורק של שנת 1991: רוכלי הדוכנועים – אותם דוכנים-על גלגלים למכירת פירות וירקות, פרחים וכדומה – מגלים שנהגי המשאיות הכריזו עליהם מלחמה. הדוכנועים מחליטים להשיב מלחמה שערה. אבל איך מנצחים במלחמת דוד-וגלית שכזאת? …
מלחמת הדוכנועים היא אמנם מלחמה משעשעת, דמיונית במקצת, אבל כדברי המחברת בהקדמה שלה, 'תמיד האמנתי שלא נצליח להשכין שלום בעולם עד אשר נבין כולנו איך פורצות מלחמות'".

הטקסט מתוך גב העטיפה, וזה נכון. באמת אפשר להבין מהספר איך פורצות מלחמות. ואיך פוליטיקאים מורחים אותנו (נאום חמאת הבוטנים) ואיך סלבס נעשים סמל ומובילים מאבקים חברתיים במקומות ובזמנים שבהם מנהיגים מקומיים לא זוכים לתהילה ועמלים בסתר, ולמה מורים בלי נעצים אנחנו לא רוצים.

הספר נכתב במקור בשנת 1967 ותורגם לעברית בשנת 1985. יש לספר תרגום מקסים (תירגמה: זינה כפרי ז"ל, חברת קיבוץ נען, שהשקיעה במלאכת התירגום את מיטב כשרונה ומרצה, בעודה נאבקת עם מחלה אנושה, עד כלות כוחה. הספר מוקדש לזכרה) ואיורים נהדרים שאייר דודו גבע, איורים שהם ממש עוד שכבה של הטקסט, עולם דימויים נוסף, עשיר, מדויק לטקסט הזה ובלתי נפרד ממנו, למרות שהוא נוסף לטקסט כעשרים שנה אחרי שנכתב, וקיים רק עבור אלה שקראו את הספר בתרגום לעברית. תמיד הצטערתי בגינם בשביל האמריקנים שלא זכו לאיורים מבריקים כאלה, וגם לביקור של גבע בפרק מסוים שבו הוא הוסיף טקסט משלו לספר.

**
ברוח מלחמת הדוכנועים למדתי לראות מיני מאבקים חברתיים, מאבקים עירוניים וסביבתיים וגם את מאבק החנויות העצמאיות בתאגידי וברשתות הספרים.
ב-2007 התקיימה בסיפור פשוט – חנות ספרים, החנות שעבדתי בה אז ובמשך למעלה משש שנים, פגישה שניסתה לאגד חנויות עצמאיות והוצאות עצמאיות ולקדם את חוק הספרים ושינוי בשוק הספרים. ישבתי אז בפגישה וכתבתי פרוטוקול והרגשתי שאני בת דמותה של מרים פורטליטי מפרק 8 במלחמת הדוכנועים, שמזלה זימן אותה להיות נוכחת בפגישה שבה נרקמה תוכנית האב של חברת אמלעת והמזימה לחטוף את מקסי קורנסי, והיא רשמה רשימות קצרנות באותה ישיבה, רשימות שהודלפו בהמשך והצילו את המצב.

כל כך הרבה דברים קרו מאז: עלייתה ונפילתה של סטימצקי, מיני מיזוגים של בעלי רשתות והוצאות לאור, חוק ספרים שקם ונפל, חנויות עצמאיות שנפתחו ועוד יותר שנסגרו, ומותם של בעלי ובעלות חנויות עצמאיות אהובים – דינה לי מיאפא וקפה דינה, חיים מבזל, ועוד.

כולנו היינו בעיני כמו הדוכנועים, נלחמים מלחמת דוד בגולית בשביל המקום שלנו, אבל יותר מזה, בשביל הקהילות שלנו, הקוראים שלנו. כי הגדולים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל מה שהם רוצים לא יהיה בהכרח לטובת הקוראים.

**
את ניו יורק הכרתי בזכות ספרי הילדים: בזכות הרייט המרגלת, אילן גדל בברוקלין ובעיקר בזכות מלחמת הדוכנועים. הספר מצליח ללכוד ניו יורק ישנה וניו יורק משתנה וניו יורק עתידית ולייצר נוסטלגיה לכולן בו זמנית. הוא מזכיר רחובות ופינות רחוב, פארקים, עסקים, נקודות ציון שבהן התרחשו הקרבות, כך שכשהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק בגיל 12, כבר הכרתי אותה כאילו גדלתי בה.

חלמתי על נקניקיה בלחמניה מניקי נקניקיה – אבל כשהגעתי לשם כבר הייתי צמחונית ולא יכולתי, והזמנתי במקום זה לחמניה בלי נקניקיה אבל עם חרדל וקטשופ וכרוב כבוש, וקניתי אותה בגשם בדוכנוע בסנטרל פארק, בעצם קניתי אותה בכמה דוכנועים שוב ושוב, וזה חיבר אותי לגיבורים שלי ולמלחמה שלהם שכבר נגמרה בספר, אבל לגמרי לא נגמרה במציאות, וככה יכולתי לתמוך בהם.

כל רחוב הזכיר לי את הספר ואת דמויותיו (גם בזכות פרק 13: מפת הקרב), וכמובן כל דוכנוע וכל משאית. כל דוכן פרחים הזכיר את מוריס פרחים ואת זרח הפרח, כל קרטון לא מיושר ובייחוד כל קרטון מיושר, הזכיר את קרלוס מיישר הקרטונים, כל בייגלה את סבא ירושלים וכל תפוח את גנרל אנה. וכמובן, כל חבית חמוצים – הזכירה לי את האירוע המחולל של הספר – טבח הנרקיסים.
**
כל כמה זמן הייתי פונה לאיש הקשר האהוב שלי במודן, שהיה משיג לי מדי פעם עותקים נדירים של הספר, ומנסה לשכנע שזה ספר חשוב חשוב, בייחוד בתוספת האיורים והמכתבים של דודו גבע, שהוא עומד לגמרי במבחן הזמן, שפה, בייחוד פה, צריך כל כך ללמוד וללמד איך פורצות מלחמות, שאולי זה הדבר העיקרי שצריך לעשות פה, ושאין דרך טובה יותר לעשות זאת מלקרוא ולספר את סיפור מלחמת הדוכנועים, ולכן צריך מאוד מאוד להוציא אותו לאור שוב.

מלחמת הדוכנועים מאת ג'ין מריל, הוצאת "אדם", 1985

אוהבים את מלחמת הדוכנועים ורוצים לקרוא שוב? מעולם לא קראתם ואתם מבינים שזה חשוב? הפיצו את הבשורה ובקשו ממודן הוצאה לאור לגרום לזה לקרות.

ותודה עצומה להוצאת "אדם", שבחרה והוציאה ותרגמה את הספר, ושבעצם שכל ספר שהוציאה לאור היה מרחיב לב וקסום. באמת שאני לא יודעת מי הייתי הופכת להיות בלי מלחמת הדוכנועים ובלי צפרדי וקרפד.

#מלחמת_הדוכנועים