היה היה סופר-אמן שעבד על טקסט לספר על ילד בשם מקס שיצא אל ארץ יצורי הפרא. כשהגיע למקום מסוים בטקסט, לקראת הסוף, רצה הסופר-אמן להחזיר את מקס הביתה. הוא לא הצליח למצוא את הדרך הנכונה לומר את זה. הוא ישב במשרד העורכת והעורכת אמרה, "אז, למה רצה מקס לחזור הביתה?" "נראה לי שנמאס לו", השיב הסופר-אמן," "אבל זה לא זה." "אז, למה אתה חושב שהוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?" שאלה העורכת. העורכת המשיכה לשאול, והסופר-אמן לא התרגז כיוון שהבין שהעורכת מנסה לעזור לו להגיע אל מה שבאמת נמצא בלב מחשבותיו ובלב ליבו. אבל איכשהו הוא לא כל כך הצליח להביא את עצמו לומר את הדבר. הוא התפתל וגיחך "הוא רק רצה להיות עם אמא שלו," אמר בקול תינוקי מבויש, "אבל אני לא יכול להגיד את זה." "טוב, אתה לא יכול להגיד בדיוק את זה," אמרה העורכת. "אבל באמת, למה הוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?" היו עוד כמה ניסיונות מבודחים ששניהם ביטלו. ואז הסופר-אמן הסיט את מבטו ואמר בהיסוס, ברוב רוך, "הוא רצה להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל, אבל לא באמת יכולתי להגיד את זה." "למה לא?" אמרה העורכת. "זה פשוט מושלם, ובדיוק לזה אתה מתכוון, אבל מסיבה סנדקית מוזרה לא הצלחת להביא את עצמך לומר את זה. אבל זה מושלם." וזה היה מושלם, וזה מושלם. וזה הגיע מלב מחשבותיו ומלב ליבו של הסופר-אמן. העורכת פשוט המשיכה לשאול ולשאול עד שסנדק הצליח להודות בזה, הצליח להביא את עצמו לומר את המילים עצמן."
ומקס מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד ורצה נורא להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל
* מוריס סנדק שברא את הילד מקס ואת ארץ יצורי הפרא סיפר שעסק רק בנושא אחד – בשאלה שלא הניחה לו – איך ילדים שורדים מבוגרים, איך ילדים שורדים הורים. בשביל לשרוד את אמא שלו שלא רואה אותו, היה על מקס לברוא עולם פנטסטי, לשלוט בו ולשלוט בזעם שלו, למצוא בתוכו מקום שסולח ומתגעגע ומבקש את אמא ואת אהבתה. כדי לשרוד את ההורים שלו, את הוריו המהגרים קשי היום, שעזבו ארץ ובית וקרובים שלא ראו עוד לעולם, כדי לשרוד את אמו הדכאונית, היה על סנדק לברוא עשרות עולמות פנטסטים, לצייר ולכתוב אותם ולמצוא בהם גאולה.
התמונה שמשלימה את הסיפור היא רישום מוקדם של העמוד האחרון בספר "ארץ יצורי הפרא". אם תחפשו, תמצאו בקצה השמאלי דמות אישה. אפשר שזאת אמא של מקס, שדמותה נעדרת בגרסה הסופית של הספר.
רישום מוקדם שלא פורסם של העמוד האחרון ב"ארץ יצורי הפרא", מתוך הארכיון של מוריס סנדק The Maurice Sendak Collection is on deposit at the University of Connecticut All images copyright The Maurice Sendak Foundation
בזמן שאני כותבת אני חושבת על השיר הזה, "שרף אורנים" של אביב גדג' ועולים בי זיכרונות מהופעות של אביב שבהם קהל רב קורא בקול גדול: "אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי? אמא האם את עוד אוהבת אותי? האם את עוד אוהבת אותי?"
ואולי סנדק גם נותן איזו תשובה אפשרית ל"לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?"
מוריס סנדק נולד ב-10.6.1928 ונפטר ב-8.5.2012. מוזמנים להציץ בארכיון של מוריס סנדק. על סנדק ועל איך ילדים אצל סנדק שורדים מבוגרים וטראומות, כתב כאן ריצ'רד גוטליב. הציטוט מפי אורסולה נורדסטרום, עורכת מיתולוגית של ספרי ילדים בהוצאת הרפר, והעורכת של מוריס סנדק. מתוך הספר Celebrating Children's books, Edited by Betsy Hearne and Marilyn Kaye, The Zena Sutherland Lectureship Fund, 1981,
* יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת…
(מרדכי מרטין בובר) *
ערב כיפור תשע"ט, ניו-יורק
ביום ההולדת שלי השנה נסעתי לבד למצפה-רמון. רציתי זמן שקט לקרוא ולכתוב ולמדוט ולבהות, אבל היה קשה לא לשרבב לזה גם חשבון-נפש לכבוד יום ההולדת והיותי קיימת כבר כך וכך שנים על פני האדמה, ומה עשיתי בחיים לעזאזל וגו'.
הגעתי בערב באוטובוס הישיר מתל אביב, בדיוק בזמן כדי לראות את השקיעה המדברית המרהיבה מחלון הבית. בבוקר השכמתי לזריחה, קמתי והלכתי אל המדבר, נשאתי את עיני וראיתי את המקום מרחוק – הר-גמל.
כשטיפסתי אל המקום בחיל ורעדה, גיליתי שפחד הגבהים שלי טיפס איתי ולא עזב אותי לרגע ושמי שהיו פה לפני השאירו שלטים ורשמו עליהם לא תיאורים והסברים על הנוף הנשקף אלא דברי חכמה ורוח:
EVERYWHERE YOU LOOK SEE YOURSELF מראה מהר-הגמל, מצפה-רמון, אוגוסט 2018
לאן שלא תסתתרי תראי את עצמך
על ראש ההר ישבתי ותרגלתי, ישבתי וכתבתי חשבון-נפש יום-הולדת. מדי פעם עלו אנשים לפסגה, הצטלמו, נחו והמשיכו הלאה, ואני נשארתי לכתוב.
כשקראתי את השלט המהוה, בעברית, קראתי, למרות הגרסה באנגלית ששכנה לצידו, לאן שלא תסתתר תראה את עצמך, במקום, לאן שלא תסתכל תראה את עצמך. (צילום השלט מופיע בתמונה הראשית של הרשימה) למה חשבתי דווקא על להסתתר? ומפני מי או מפני מה אפשר להסתתר במקום חשוף כל כך כמו ראש הר?
והיה עוד שלט: תעזבהו יום יעזבך יומיים, השורה שפגשתי בנשל הנחש למאיר אריאל, ובסרט "שורו", בגרסה של ערן צור לשיר.שם, ולא במסכת ברכות ס"ח בתלמוד הירושלמי. נשל הנחש, מספרים, הוא שיר שכתב מאיר אריאל לאביו סשה, בתור שיר פרידה. תעזבהו יום יעזבך יומיים, מספרים בארול אחד – מאיר אריאל ביוגרפיה (נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, כנרת, זמורה, 2016) הוא משפט שסשה, שהיה מנהל בית הספר בקיבוץ משמרות, נהג לומר לתלמידיו שהתרשלו בלימודים. הוא היה מזכיר להם את אמרת חז"ל אם תעזבני יום יומיים אעזבך – והתכוון אולי, אם רחקתם מהלימוד – רחק הלימוד גם מכם, והנה אתם רחוקים כפליים. וככל שתעזבו וככל שתרחקו, יהיה קשה יותר לשוב.
האם האב ודרכו היו הדברים שעזבו ונעזבו אבל נכנסו לנצח לתוך השיר? ואם לא, אז למה התכוון אריאל כשכתב תעזבהו יום יעזבך יומיים – לעזוב את מה? לעזוב את מי?
חשבתי על המשפט הזה ממרום הר-גמל ומול פני המכתש והמדבר ותהיתי אם הוא מדבר על האלוהי והאינסופי והנצחי או אולי על משהו אחר. אולי בפשטות הוא מדבר על לעזוב את עצמך, לנטוש את עצמך, את ההקשבה לקולך, את אהבת עצמך, את החמלה לעצמך ולכל הברואים (כשאת לבד על ראש ההר נראה שזה בעצם כל מה שיש) ושאחרי שעזבת, קשה יותר ויותר לחזור.
מראה מהר-הגמל, מצפה רמון, אוגוסט 2018
דעי מאין באת
למצפה-רמון הבאתי איתי את היה היתה של יעל נאמן. עותק שרומי השאילה לי, ושלקחתי איתי גם לכאן אל ניו-יורק כי לא סיימתי לקרוא אותו. לא סיימתי כי לא יכולתי, אבל אני עוד איכשהו מקווה שאוכל. למה לא סיימתי? אני הרי כל כך אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן והיינו העתיד נצרב בלבי וגם היה היתה חדר אליו. למעשה הוא היה קרוב ללב מלכתחילה.
הסיפור על ההחמצה והדיכאון, על האופן שבו סיפור החיים נטווה ונרקם דרך השיחות והזיכרונות, ועל איך פזית, הגיבורה, השקיעה זמן ומרץ בלאסוף את עצמה ובלמחוק את עצמה תוך כדי. ועל התנועה הסיזיפית הזאת.
ואני חושבת על להסתתר ועל למחוק. על היומן הסגול, זה שגזרתי ממנו את כל הדפים של הילדות, על תמונות מחזור שלא הגעתי לצילומים שלהן או שהתחפשתי בהן כך שאי אפשר יהיה לזהות אותי. על מקומות ואנשים שהיו חשובים לי ושאהבתי ושעזבתי בלי להשאיר סימן.
"היה היתה" מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2018
ואז הגיע הרגע ההוא בספר. הרגע שבו מולי מלצר, המו"ל, העורך והחבר של פזית, מספר איך פזית הזמינה מחו"ל את Final Exit, קראה על הספר בעיתון וביקשה שיביאו לה עותק מחו"ל כי בעידן טרום אינטרנט זה היה די מסובך:
"פזית תמיד דיברה על הרצון שלה למות. עוד הרבה לפני שבא הסרטן. היתה תקופה שהיא מצאה ספר בשם Final Exit ['יציאה סופית', ספר שעוסק באיך למות כשבוחרים בזה, שפזית התחננה לעליזה שתקנה לה בחו"ל], והיא דיברה עליו בפרטי פרטים."
(היה היתה, יעל נאמן, עמ' 120)
זה הרגע שבו אני סוגרת את הספר. אולי ממשיכה עוד כמה שורות אבל הן כבר לא נקלטות בתודעה. אני נזכרת בנערה שהייתה אני, איך מצאתי קטע בעיתון, אפשר שאותו קטע שמצאה פזית, קטע על הספר החדש, פורץ הדרך והספק חוקי, עבור אלה שמבקשים למות, והפצרתי בחבר קרוב שנסע לחו"ל עם הוריו לחפש עבורי את הספר ולהביא לי אותו במתנה. והוא הביא.
אני נזכרת איך למדתי את הספר, את כל הפרקים כולל הפרק ששמו Bizarre Ways to Die, ומבינה שהסיפור הזה של פזית יהיה לי קשה מדי.
אבל עדיין לא מוכנה לוותר. ולראיה, הבאתי את היה היתה איתי לכאן. וחושבת: אפילו שקראתי את חלקו ושאני יודעת שהוא ספר נהדר, ספרים, אותיות ומילים – הם החומרים משני התודעה החזקים ביותר הקיימים, וכיוון שכוחם עצום, צריך לבחור בקפידה מה מכניסים פנימה ומתי, והאם הנפש יכולה לעמוד בזה כעת או בכלל.
Final Exit: The Practicalities of Self-Deliverance and Assisted Suicide for the Dying by Derek Humphry
עוברות שנים. אני עוברת דירה ומוצאת את Final Exit בין ערימות הספרים שאני מסדרת. אני מביאה את הספר לאחת הפגישות עם המטפל שלי אז, כדי להראות לו, וכדי לספר לו דרך הספר את הסיפור על הימים ההם בחיי. איכשהו יוצא שאני משאירה אותו שם. אני לא זוכרת אם זה משהו שהוא הציע או שאני ביקשתי, רק שזה מה שקרה.
לפעמים אני תוהה מה עשה בספר שנשאר אצלו ואם לא העברתי אליו אז בלי כוונה את הקללה. האם גם הוא לא יכול היה להרפות ממנו ושמר אותו אצלו בספרייה במשך שנים? אותו ואת לחש הנחמה שנשא?
מחוץ ל-NYPL – הספרייה הציבורית בניו יורק, רחוב 42, ספטמבר 2018
אני כותבת את הרשימה הזאת בניו יורק. בניו יורק שבה חייתי פעם, לפני שנים. בניו יורק שאליה באתי לחופש, לראות דברים חדשים, אבל כל העת קיימת גם המשיכה לחפש אחרי עצמי של פעם ואחרי עצמי של היום, ולהשוות ביניהן. ללכת בדרך העקבות שהשארתי כאן.
הבאתי איתי לפה אל ניו יורק גם את דרכו של אדם על פי תורת החסידות – חוברת דקיקה, קיצור של דברים שאמר מרטין בובר בסדרת הרצאות ב"קול ישראל", ושהמטפל שלי בימים ההם קרא לי ממנה לפעמים.
בערב יום כיפור אני חושבת על הרשימה של בובר על חשבון-הנפש, הרשימה שפותחת את החוברת. אני חושבת שהוא קרא לי אותה אז, ושזה החלק שתמיד אזכור ממנה ושיהיה קרוב ללבי, בגלל סוף הרשימה, בגלל הקטע שבו בובר טוען שלא תמיד חשבון-נפש הוא דבר טוב. שחשבון-נפש שאין בו חמלה ואין בו פתח ושער לתקווה, יכול להיות מצער ומכאיב ומזיק והרסני לנפש.
"דרכו של אדם לפי תורת החסידות", מרדכי מ. בובר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ה
איכה? היכן אתה בעולמך?
בובר מתחיל את הפרק בסיפור על רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהיה אסור בכלא הרוסי, ישב וחיכה לחקירה. ראש הבולשת בא במפתיע לתאו של הרבי והציג לו שאלה. הוא שאל איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכול, שואל לאדם איכה? הרבי השיב לו שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה עד היכן הגעת בעולמך? והוסיף הרבי, כך, למשל, קורא הקב"ה ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?
מששמע השר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר, 'בן חיל!' אבל לבו היה מפרפר בקרבו.
(גרסה ארוכה יותר של הסיפור, ועוד עליו, אפשר לקרוא כאן)
השר מבקש לקנטר, לגלות סתירה מדומה, מסביר בובר, הוא מבקש להבין איך הקב"ה יודע כל, אבל שואל שאלה של אינו יודע, ומחפש את מי שמבקש להסתתר מפניו. הרבי, בשומעו את השאלה, משנה נושא, אומר לו מה גילו ומטלטל אותו, ואז מעביר אליו את השאלה: היכן אתה עומד בדרכך? הרי אתה הוא אותו אדם הראשוןשאליו אמר אלהים את דברו: 'איכה?' אותו אדם הראשון שנחבא כדי להתחמק מהאחריות לחייו.
בובר כותב: שאלה זו שהאלהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו." (עמ' 11-10)
הקול, קול האלהים השואל, ממשיך בובר, אינו בא בסערה המסכנת את קיום האדם, הוא "קול דממה דקה" וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, מספר בובר, אין חיי האדם יוצאים לכלל דרך. דרכו של אדם מתחילה כשהוא מכוון עצמו לשמוע את הקול.
ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך
ואז מגיע בובר לקטע שקרוב ללבי ובשגללו כל הרשימה הזאת: כשאדם עושה את חשבון הנפש ושומע את הקול, מתחילה דרכו, אבל זה בתנאי שהקול הקורא, פותח פתח אל הדרך. אל תחילת הדרך אל האור.
כי יש גם חשבון נפש שיש להישמר ממנו, אומר בובר, חשבון נפש שלא נושא פירות, חשבון נפש שהוא עינוי נפש. כזה שמביא רק לייאוש ולהסתבכות. יש שאלות ויש קולות שואלים, שרק מביאים על האדם עצבות.
ובובר חותם: "יש שהשטן שואל ומחקה את שאלת הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור 'איכה?' אלא ממשיכה ואומרת: 'ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך'. יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים שהם מידות השטן ותורת-החיים שלו."
כאן בובר מסיים, אבל אני רוצה להוסיף עוד דבר: לבקש שנדע להיזהר בימי הולדת ובימי כיפור ובימי חול ובימים שבהם נחה עלינו רוח העצבות והייאוש, ובכל שעה ושעה, מחשבון-נפש שאין בו חמלה. מחשבון נפש שמביא עלינו עצבות ועינוי נפש. והלוואי שנזכור את האפשרות של שינוי ושל גמישות ובעיקר של ראיית הטוב ושל התקווה. שנדע שלא עזבנו ולא נעזבנו, שלא הרחקנו מדי, שיש לנו דרך אל עצמנו ואל הטוב שבנו.
והנה פול סיימון, שבזכותו התרחש המסע הזה לניו יורק, להופעה האחרונה שלו, בניגון שמחבר את הדברים.
*
תעתועים
ערב יום כיפור תש"ף, תל אביב
אני חוזרת אל הרשימה הזאת שוב, כעבור שנה, מנסה לקשור קצוות, לבאר דברים, ומתעלמת שוב, עד לסוף ממש, עד לרגע זה, מכך שיש סיבה לזה שהלכתי לעצמי לאיבוד בדרך, ושאני מחפשת את עצמי שוב ושוב או רצוא ושוב. אני מתעלמת ברשימה מזה שיש לדיכאון סיבה ולאובדנות סיבה, שהייתה סיבה לדיכאון ולאובדנות שלי, שיש סיבה לפוסט טראומה שלי, סיבה למטפלים ששזורים פה ברשימה. גם כשאני כותבת אני מסתתרת, גם כשאני מגלה אני מסתירה.
לא סתם דיבר אלי הרעיון של חשבון-נפש ידידותי, חומל, של קול שואל אכפתי ודואג, קול שואל שהוא נדיב יותר מהקולות הפנימיים שלי. כי חשבון-נפש תחת השלכות של פוסט-טראומה ומנגנונים שעוצבו על ידה הוא אוסף קולות מופנמים של מתעללים, קולות שואלים שהם לא יותר מהאשמת קרבן. איך קרא לזה בובר? עינוי נפש.קולו השואל של השטן.
אז השנה אני רוצה להוסיף ולבקש שבעת חשבון-הנפש, כשנפתח את לבנו ונפנה מקום לשמוע את הקול, לפגוש באמת ולעומק את הדברים, נעשה זאת ברוך, כן, נהיה קשובים לקול החסד ולא רק לקול הדין, כן, ולא פחות מכך, נהיה קשובים להקשר שבו מתרחשים הדברים. למשל, להקשר שבו אחת מחמש נשים נאנסה, אחת משלוש הותקפה. אחד מכל שישה ילדים ואחת מתוך חמש ילדות נפגעים מינית. שניטיב לראות את הסבל, ואת הדיכוי וההכחשה שמאפשרים את הדברים, ושנהיה קשובים לקול הקורא לנו לרפוא, ולרפא את החברה שבה אנו חיים.
פילים צהלו בחצר ארמון סונדארי, חצי תריסר או יותר, על חטיהם המעוטרים בשרשרות זהב ובמחרוזות פנינים בערו לפידים; סוסים באוכפים משובצים אבני חן, מרכבות נושאות דגלים, ודמות כהה פוסעת במהירות מבעד לשערים. המשרתים נחפזו להעיר את תמאר, המלך הצעיר, שכבר התעורר וצפה ממרפסתו. סקרן, כמובן. לגמרי לא מרוצה. כמו כל מי שפילים לא קרואים מטלטלים אותו משנתו. ברחבי הארמון הדליקו את הפנסים כשראג'אסוואמי מיהר פנימה, זקנו סתור שינה, כתונתו קשורה ברישול. בדרך כלל ראג'אסוואמי, מורהו הישיש של תמאר, היה מחייך בשלווה כתינוק אל כל מה שסביבו. ברגע זה, הוא דיבר בהתרגשות רבה: "התלבש מהר, נערי. אומרים לי כי הגיע אדם המכנה את עצמו המלך ג'איה. בהחלט יוצא דופן! מעולם לא ראיתי כמותו, מלך נכבד, ללא ספק. מהראג'ה אמיתי. קצת יותר מדי רוח ופעמונים," הוסיף ראג'אסוומי, "אבל לעשות דברים בהגזמה, זה טבעם של מהראג'ות." "מורה יקר," אמר תמאר. "יוצא דופן אולי, אך האם מישהו יודע מיהו? ומה הוא רוצה? ומה הוא רוצה דווקא ממני?"
לפני כמה לילות, בתחנת הקריאה בפארק המסילה, אני מגלה אוצר ופוגשת שוב ב"טבעת הברזל" (The Iron Ring) אחד הספרים האחרונים שכתב לויד אלכסנדר (Lloyd Alexander) הסופר האהוב עלי. אלכסנדר שהכיר ואהב מיתולוגיות, אהב גם לכתוב אותן מחדש. את הספר "טבעת הברזל" כתב בהשראת סיפורים מהמיתולוגיה ההודית, ויש בו מלך צעיר, תמאר, שמהמר במשחק קובייה על חייו ועל קיום ממלכתו, מפסיד ויוצא למסע לשלם את חובו – מסע שבו ייעשה לאסיר או לגיבור. זה סיפור יפהפה והוא נשען על סיפור מהמיתולוגיה ההודית, הסיפור על הרישצ'נדרה, המלך שהפסיד את ממלכתו במשחק הקובייה, וחי חיי מנודה (זה לא ספוילר, כמעט.)
את הספר הזה קניתי בארה"ב אבל שמרתי איתי עד הודו. ידעתי שאני רוצה לטייל איתו, וכשקראתי אותו לבסוף, עשיתי זאת באטיות, מתענגת עליו כמו שצ'ארלי התענג על חפיסת השוקולד האחת שהיה מקבל בכל שנה ליום הולדתו ב"צ'ארלי בממלכת השוקולדה", לרואלד דאל.
זה היה בהודו כשסוף סוף קראתי את הספר. גרתי אז באכסנייה של YWCA בדרום הודו, ונלחמתי בעוז במכת יתושות שפעלו ללא הפוגה. הספקתי לתרגם שני פרקים וחצי, ואז קיבלתי טלפון מהארץ – אמא שלי רצתה שאחזור אבל לא אמרה לי באופן מפורש – סבתא שלי חלתה ואושפזה בבית חולים ולא בטוח שתחזיק מעמד. קיפלנו את הטיול. טסנו לבומביי ונסענו לפונה לסדר איזה עניין עם ויזה ומשם במונית לאור זריחה בחזרה לבומביי ולארץ ובחזרה לתל אביב, גם כן לאור זריחה. באותה מהירות שבה מצאתי את עצמי חודשים קודם עושה בתוך 24 שעות את המעבר החד מתל אביב לראש הר בצפון הודו, התקפל הטיול שלי ומצאתי את עצמי בתל אביב בחזרה, ללמד שהגורל שולט גם בחייהם של אלה שלא הימרו על חייהם במשחק קובייה.
אז מי זה לויד אלכסנדר? סופר, הומניסט, אוהב חתולים רב הומור, שכתב ספרי נוער בעיקר. הוא גר עם אשתו ג'נין ועם החתולים שלהם, בפילדלפיה, וכמעט נסעתי לבקר אותם כשגרתי בארה"ב. בסוף זה לא יצא. היה לו גם קשר צרפתי, הוא תרגם מעט מסארטר לאנגלית, ואשתו ג'נין צרפתייה. אני הכרתי אותו מהרפתקאותיו של טרן סגן-החזירן, כלומר מעלילות סדרת פריידין שנכתבו בהשראת המיתולוגיה הוולשית. ספרי פריידין: "ספר השלושה", "היורה השחורה", "טירת ליר", "טרן הנודד" ו"המלך העליון" ראו אור בסדרת מרגנית ובתרגום הנפלא של אורי בלסם, שממש נכנס לראש של לויד אלכסנדר וכתב את הספרים מחדש. והכרתי את אלכסנדר כמובן גם מ"שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקס קאשה", ספר יפה אחר של אלכסנדר שגם כן ראה אור בסדרת מרגנית, לפני שנים (בתרגום מקסים של אתי פז.)
כתיבתו של לויד אלכסנדר מרתקת ומותחת ומלאת הומור, ולא פחות מכך, מלאת חסד ורוח שטות וחכמה. למיתולוגיות שהוא קורא וכותב מחדש הוא מוסיף את המגע האישי שלו: הנערה המבריקה שמצילה את הגיבור, שהכוח נמצא תמיד בידיים שלה; חיות מדברות, חתולי ענק ובעיקר, הגיבור שמחפש את עצמו ואת מקומו בתוך העולם, ומוצא את מקומו בין אנשים, תמיד בין אנשים, ולומד שאי אפשר לבד. הוא לומד שכוחו טמון בהיותו אדם, ככל בני האדם, לא יותר ולא פחות, שכוחו נובע מסולידריות ומחמלה, מהיכולת לראות בני אדם ושיראו אותו בחזרה.
אז בחזרה ל"טבעת הברזל": למה בכלל לקחתי את הספר אם יש לי כבר עותק שלו בתל אביב?
כי זו מהדורה אחרת, כי אין לי אותה פה בירושלים, כי זה כמו שאראה עותק של "הרייט המרגלת" (לואיז פיצו) או של" מלחמת הדוכנועים "(ג'ין מריל עם איורים של דודו גבע) ואשאיר אותם בודדים במערכה, במקום לקחת ולתת לאנשים שאני אוהבת, כדי שיקראו גם.
אז ככה זה קרה שלקחתי את הספר, באמת במהדורה אחרת, אבל בזו היו גם תוספות מיוחדות: למשל sticky notes בצבע צהוב, שמישהי או מישהו הדביקו בין הדפים כדי לסמן מילים או מקומות מיוחדים. נראה שהשתמשו בטקסט לא רק לקריאה אלא גם ללמידה. אולי אפילו כתבו עליו "יומן קריאה" – "בוק ריפורט".
וזה מזכיר לי כמובן את הסיפור על אבא שלי, שהיה צריך לקרוא בחופשת הקיץ ספר באנגלית ולכתוב עליו יומן קריאה, ובחר ברובינזון קרוזו, ספר שמאוד אהב. ואף על פי שהיה בקיא בעלילה והגיש את העבודה בזמן, הוא קיבל ציון "נכשל". למה נכשל? כי לכל אורך יומן הקריאה הוא כינה את רעו היחיד של רובינזון קרוזו על האי – "Sheshet" ("ששת") ולא "Friday"- חטא מר והוכחה לכך שקרא את הספר בעברית ולא באנגלית, ובניגוד להוראות הקריאה.
בכל מקרה: בחזרה ל"טבעת הברזל" ולהערות שהודבקו בין הדפים. אני מעתיקה כמה לכאן:
p17: what is linger and grieve?
p39: I liked the poem
p59: What's contemplating?
ויש תשובה למטה Thinking –
p199: frenzy? crazy?
P213: Simile- Like a horse
P280: Metaphor – It was a white umbrella
זו הערה בעמוד האחרון וגם כן הוכחה לכך שהקורא.תהגיע.ה לסוף הספר.
בתוך הספר מצאתי חותמת שלפיה הספר שייך לספריית בית הספר הבינלאומיNIDO, שבצ'ילה. כלומר, חוץ מהמסע שיש בין דפי הספר, גם ספר זה, בדומה לספר שלי שהגיע מניו יורק לארץ וביקר בהודו, עשה מסע משלו: מארה"ב לצ'ילה ומצ'ילה, מי יודע באיזו דרך, לתחנת הקריאה בירושלים ולערמה שליד המיטה.
ועכשיו, הנה התרגום שעשיתי אז בהודו להתחלה של "טבעת הברזל. מומלץ לקריאה לפני השינה.
The Iron Ring – The new Edition
טבעת הברזל / לויד אלכסנדר
למקיימי הבטחות ולחולמי אמת
משחק אקשה ידידותי
פילים צהלו בחצר ארמון סונדארי, חצי תריסר או יותר, על חטיהם המעוטרים בשרשרות זהב ובמחרוזות פנינים בערו לפידים; סוסים באוכפים משובצים אבני חן, מרכבות נושאות דגלים, ודמות כהה פוסעת במהירות מבעד לשערים. המשרתים נחפזו להעיר את תמאר, המלך הצעיר, שכבר התעורר וצפה ממרפסתו. סקרן, כמובן. לגמרי לא מרוצה. כמו כל מי שפילים לא קרואים מטלטלים אותו משנתו. ברחבי הארמון הדליקו את הפנסים כשראג'אסוואמי מיהר פנימה, זקנו סתור שינה, כתונתו קשורה ברישול.
בדרך כלל ראג'אסוואמי, מורהו הישיש של תמאר, היה מחייך בשלווה כתינוק אל כל מה שסביבו. ברגע זה, הוא דיבר בהתרגשות רבה.
"התלבש מהר, נערי. אומרים לי כי הגיע אדם המכנה את עצמו המלך ג'איה. בהחלט יוצא דופן! מעולם לא ראיתי כמותו, מלך נכבד, ללא ספק. מהראג'ה אמיתי. קצת יותר מדי רוח ופעמונים," הוסיף ראג'אסוומי, "אבל לעשות דברים בהגזמה, זה טבעם של מהראג'ות".
"מורה יקר," אמר תמאר. "יוצא דופן אולי, אך האם מישהו יודע מיהו? ומה הוא רוצה? ומה הוא רוצה דווקא ממני?"
"אין לי שמץ של מושג. אפשר לקוות שפניו לשלום. הוא ואנשיו אינם חמושים, ואין צל של נשק. הוא מבקש הכנסת אורחים. לפני המסורת, עליך להיענות."
"וכך אעשה. דאג לתת כיבוד ומגורים, לו וגם לאנשיו," אמר תמאר למשרת, "והשגח שיטפלו יפה בבעלי החיים שלו."
"ודבר אחד נוסף," אמר ראג'אסוומי, "הוא דורש להתקבל לפגישה."
"הייתי מעדיף אם היה מבקש. בכל זאת, אני מוכרח לקבל את פניו. הכבוד מחייב."
"יש עוד דבר אחד," אמר ראג'אסוומי. "הוא מתעקש להיפגש איתך ללא דיחוי."
"מתעקש? דורש? ללא דיחוי? מהארג'ה או לא, עדיין הוא יכול לגלות מעט נימוס. ובכן, לעזאזל איתו. שיחכה. אראה אותו בבוקר. אולי נימוסיו ישתפרו עד אז."
"נו נו נערי, לאט לך. זכותך להיות עוקצני מדי פעם. אין בכך כל רע. הרי אתה מלך. אך לעולם אל תשיב לחוצפה בחוסר נימוס. האם כך לימדתי אותך?"
ראג'אסוומי באמת לימד את תמאר משחר ילדותו. דרשן, ראש צבא סונדרי, אימן את תמאר להיות קשטאריה, לוחם מיומן. אך היה זה ראג'אסוומי שלימד אותו קרוא וכתוב, מידות טובות ודרך ארץ. חשוב מכול, הוא לימד אותו את עקרונות הדהרמה: כללים של כבוד ומוסר, המצווה ללכת בדרך שיועדה לו כבן מלכות ולנהוג במידת הצדק והאצילות. ביושבו לרגלי ראג'אסוומי, תמיד הקשיב תמאר בשקיקה ובאהבה לתורתו הענווה של החכם הישיש. הוא היה מעדיף לוותר על חייו מאשר לאבד את כבודו או לבגוד בדהרמה שלו .
"הסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה," הוסיף ראג'אסוומי. "להתייחס בנימוס לחסרי הנימוס מוסיף לזכותך. חוץ מזה לאצילות יש מחיר משלה:
על המלך להיות אדיב
גם כשלילה מסביב
"לי אולי תאזל הסבלנות, אבל לך לעולם לא יאזלו הפתגמים," אמר תמאר וצחק בחיבה. "המלך הזה בוודאי לא זכה לראג'אסוומי. שיהיה ככה. אראה אותו עכשיו ואפטר מהעניין."
וכך הוא סימן למשרתים להחליף את כתונת השינה שלו לגלימות הרשמיות ולאסוף את שיערו. כאשר אחד מהם הגיש לו את החרב המלכותית, תמאר נד בראשו לשלילה. "כיוון שהמהראג'ה אינו נושא נשק, גם אני לא אשא. בואו, בואו ננהג בנועם באורחים לא נעימים."
כאשר הגיעו לאולם דארבר, ההיכל הענק לקבלות פנים, כל אנשי החצר כבר נאספו לצד כס המלכות המכוסה אפיריון. דרשן, לוחם פיקח ורב שנים, חשדן בזרים שזה מקרוב באו, עמד דרוך על המשמר בהחלט לא קורן מאושר. גם שרי המדינה לא התלהבו להיקרא ממיטותיהם.
תמאר פנה אל המבקר שחיכה לבדו במרכז האולם: גבר גדול וכהה זקן, גבוה מתמאר בכתפיים וראש, גופו, גוף שרירי ומתוח תחת גלימות משי רכות. מעל צווארו השתלשלו אבני חן משרשרות זהב, צמידים זהרו על פרקי ידיו ואמותיו. עיניו הפקוחות למחצה נדמו כמתבוננות בעולם ומוצאות אותו משעשע במידה טעונה שיפור.
"ברוך בואך." תמאר קרב את שתי כפות ידיו זו לזו. "אני מקווה שסבלנותך עמדה לך. איננו מורגלים בביקורים הדורים כל כך, ובהולים כל כך."
"אני מתאר לעצמי. אני מתנצל על ההפרעה," השיב ג'איה, והמשיך כאילו לא שינה הדבר אם התנצלותו התקבלה או לא. "אני בא מדרך ארוכה. אנשי ובעלי החיים שלי לאים. הלילה ירד עלינו, אני צריך מזון ומקלט עבורם".
"אני מבין שהממלכה שלך קטנה," המשיך. "לא בלתי נעימה מהמעט שהספקתי לראות. סונדארי? לא שמעתי עליה."
"כשם שלא שמעתי על שלך."
"מאהפורה. היא שוכנת בצפון בעמק שבין הר קומרו והר סומרו, במקור נביעת נהר הסבְּלה. הואיל ואתה חבוי בממלכתך המקסימה והשלווה, אופתע אם שמעת על שלי."
"אני מקווה שתמצא בממלכתי המקסימה והשלווה, כפי שאתה מכנה אותה, הכנסת אורחים ראויה."
תמאר החווה בידו לשולחן צדדי שנערך בכל המנות שטבחי הארמון יכלו להכין בהתראה קצרה. הוא הזמין את דרשן וראג'אסוואמי להצטרף אליהם, והגיש במו ידיו מנות לאורח שלו, שרק טעם מהאוכל. כשדרשן ניסה לדובב אותו ושאל שאלות על מאהפורה, על טבעם של ביצוריה ולוחמיה, ג'איה משך בכתפיו.
"ההרים שלי הם ביצורים טובים יותר מכל מה שאוכל להקים. איני זקוק לשום צבא וכך נחסך ממני להתעסק עם קצינים דרשנים." בעוד דרשן הזדעף, הביט ג'איה בתמאר.
"ואתה, הוד מלכותך, אמור לי: האם הממלכה שלך היא ממלכה מאושרת?"
"כך אני מאמין. ואני מקווה שתוסיף ותהיה."
ג'איה צחק צחוק יבש. "מעט אומללות אינה דבר רע כל כך."
"רעיון מוזר." אמר תמאר, "הרשה לי לחלוק על דעתך."
"התכוונתי להגיד, "אמר ג'איה, "שיש הרבה מלכים חזקים ממך. מלכים שכמו כלבי פרא בעת ציד הם
מריחים דרכים להרחיב את הממלכות שלהם. ממלכה משגשגת, פורחת וקטנה כשלך, היא נתח מפתה."
"לא הוטרדנו מכלבי הפרא הללו," אמר תמאר, "ואיננו מצפים שיטרידו אותנו."
"ובכל זאת," השיב ג'איה, "תמיד נבון יותר לא למשוך הרבה מדי תשומת לב, כמו במשל על הנץ והדרורה?"
"כמו במשל, בהחלט," הוסיף ראג'אסוואמי. "ברצון רב אדקלם אותו."
ג'איה נאנח והתבונן בתקרה כשראג'אסוואמי התחיל:
נץ משתחץ אמר לדרורה, הקן שלך צפוף נורא. בקושי יש מקום לדגור, לפרוש כנפיים כמו ציפור, ציפור כמוך צריכה דירה, ולא לגור במאורה!
הנץ הביט, עינו צרה: בנית ארמון לתפארה. מפואר ומלכותי, מתאים בדיוק לנץ כמותי!
וכשאותה משם זרק,
הנץ הזה אמר לה רק:
ברכי על מזלך ציפור,
עלייך לא אפתח מקור,
אשאיר אותך ציפור שלמה,
בזכות נפשי העדינה.
"דקלום קטן ובונה," אמר ראג'אסוואמי. "אם תרצה להאזין לעוד – "
"מלך מאהפורה," תמאר התפרץ: "האם אתה רומז לכך שאני דרורה?"
"הבה נאמר שאני לא רואה אותך בתור נץ," ג'איה השיב. "די בזה. שיחות נימוסין בין מלכים נעשות מעייפות מהר מאוד: ענייני צבא וכספים, כספים וענייני צבא. שיחה כזאת מוגבלת מעצם טבעה וממצה את עצמה במהרה. האם נוכל אתה ואני לשבת ביחידות ובנחת?"
"אם זה רצונך." כשקם תמאר מהשולחן, דרשן משך בשרוולו. "הוד מלכותך, הרשה לי להישאר לצידך," לחש, "המלך הזה מדאיג אותי."
"גם אותי הוא מדאיג," אמר תמאר והוסיף ללכת, "אך לא לאורך זמן. מדוע שישתהה וידחה את מסעו? איזו סכנה צפויה לי תחת קורתי?"
הוא הוביל את המלך ג'איה לחדר סמוך להיכל. לאחר שהתיישב האורח על הספה, תמאר דיבר גלויות
:"מלך מאהפורה, איזה עניין דחוף יש לך איתי, שלא יכול היה לחכות כמה שעות?"
"ברגע זה העניין הדחוף שלי," ג'איה אמר, מתרווח בין הכריות, "הוא לשכב בניחותא, ואולי ליהנות מאיזו הסחת דעת קלה בסופו של יום מפרך."
"תרצה מוזיקה? אזמן נא את המנגנים שיופיעו לפנינו."
"במאהפורה, יש לי את הנגנים שלי. אין מי שישווה למתיקות צליליהם. לדאבוני הורגלתי לטוב ביותר וכבר אינני יכול ליהנות מפחות."
"ודאי, איך אפשר ליהנות מפחות. זמרים, אם כן? רקדנים? אין מי שישווה לשלך כמובן, אבל עדין יוכלו להציע בידור צנוע."
ג'איה הבליע פיהוק.
תמאר, שסבלנותו התקצרה והלכה, המשיך: "ליצנים? להטוטנים? חצרי, כפי שנוכחת ודאי בעצמך, מוגבלת באפשרויות הבידור."
ג'איה סקר את החדר במבטו. עיניו נחו על שולחן קוביות עם כוס עשויה עץ שחור וכהה וקוביות שנהב. "אתה משחק אקשה?"
"רק כדי להעביר שעה בטלה. הרי זה משחק ילדים, המשחק נגזר לא לפי עוצמה או יכולת, אלא רק לפי מזל."
"בדיוק, לכן הוא לטעמי. לצו המלך מצייתים מילה במילה, ואת פקודותיו ממלאים עד לאות האחרונה. זה מרענן וגם משעשע מזמן לזמן, בשביל מלך שדברו הוא חוק, להפקיר עצמו לתעתועי הקובייה ולציית לחוק חזק בהרבה מכל חוק שלו: חוק הגורל. התשחק איתי מעט? משחק ידידותי קטן?"
"אם זה רצונך." תמאר הביא את השולחן וערך אותו ביניהם. ג'איה הנהן, ותמאר הבחין בזיק עניין שניצת סוף סוף בעיניו.
"בתור האורח שלך," אמר ג'איה, "אני קובע מה מוטל על הכף וזורק ראשון את הקוביה. מקובל עליך?"
"ודאי. אלה הכללים."
"ההימור. מה הוא יהיה?" ג'איה השתעשע בזקנו. "דבר פחות ערך, משהו סמלי לשם המשחק."
"ג'איה הסיר את אחת השרשראות מעל צווארו ושמט אותה על השולחן כבדרך אגב. "לך, מלך סונדארי, עכשיו תשווה את ההימור אתה."
"תמאר קפא. השרשרת היתה מורכבת מחוליות כבדות, עשויות זה טהור, שווין מעל ומעבר לדרוש כדי לפרנס את חצרו, להאכיל ולהלביש משך חודשים רבים. אך מה שגרם לו להחסיר נשימה לא היה השרשרת לבדה. בקצה השרשרת, היה יהלום מנצנץ, גדול כפליים מביצת יונה, אוצר בפני עצמו.
"האם זה גורם לך אי-נוחות?" ג'איה הציץ בפני תמאר. "אנו מלכים, לא ילדים המשחקים בעבור ממתקים. אי אפשר לשנות את ההימור משעה שנקבע. אך, לשם השעשוע התמים שלנו, אפשר להטות מעט את החוקים. אני מושך את ההימור ושם תחתיו בשמחה משהו פחות ערך שיהלום יותר את מעמדך."
"לא. ההימור עומד בעינו." תמאר הגביה את סנטרו. "נשחק לפי החוקים, כמו שהם. אין לי תכשיט אחד שווה ערך, אבל אורה להביא את כל האבנים הטובות שלי. תבחר מהן ככל שיידרש כדי להשוות את ההימור."
"השאר אותן באוצר המלכות. נתחשבן בסוף המשחק. הבטחת אותן. די לי במילתך.
ג'איה הטיל את הקוביות לתוך כוס העץ, טלטל אותה לרגע, וזרק. הוא הרים גבה. "מספר שלא קל לעבור אותו. נראה שכף המזל נוטה לטובתי. אבל מי יודע את דרכיו הנסתרות של הגורל? עכשיו, אתה, מלך סונדארי."
תמאר, בתורו, ניער את הכוס והטיל את הקוביות על הלוח.
טבעת הברזל
"מלך סונדארי," ג'איה התחייך, דיברתי על תעתועיי הקובייה. והנה ההוכחה. הסיכויים היו לטובתי, אך המזל נטה לך חסד. זכית."
"כן," תמאר נשם לרווחה. הוא בהה ביהלום. ג'איה אסף את הקוביות ופעם נוספת שמט אותן אל תוך הכוס.
"הפסד פעוט," הוא אמר, "אך אנסה לזכות בו מחדש."
"אין צורך." תמאר הדף את היהלום והשרשרת לעברו השני של השולחן. ידיו רעדו, כאילו זה עתה נמשך גופו מקצה צוק. "די. אין לי שום חשק לשחק שוב. במשחק ידידותי, ידידים לא שומרים זה את רכושו של זה. קח בחזרה את מה שהימרת עליו. אמצא לך שעשוע אחר, אם ישא חן בעיניך הדבר."
"הדבר לא נושא חן בעיני. אתה מבזה אותי כשאתה דוחה את מה שזכית בו ביושר."
"קרא לזה מתנה. קרא לזה כרצונך. אני לא משחק יותר."
"הדבר לא בידך," השיב ג'איה. "לפי הכללים, אני הוא זה שמכריז על סיום המשחק. לא, אני מחדש את ההימור. הימור כפול."
פניו של תמאר הרצינו. מה שג'איה הציע היה מעמיד בסכנה את רוב אוצר מלכות סונדארי. תמאר הניד בראשו לשלילה. "מלך משרת את עמו ולא רק את עצמו. יש לי אחריות כלפי אנשי. בעבורי זו תהיה מנהיגות פזיזה."
"האם תהיה פזיז בכבודך? הסכמת לחוקי האקשה, הלא כן? ציית להם."
"אם כך הקטן את ההימור, כפי שהצעת בהתחלה."
"בהתחלה כן. ואתה סירבת. אינני מציע עוד." ג'איה נשען על השולחן. "המשחק ממשיך, ונשחק עד תומו. משחק ילדים? גם שאלה של דהרמה. שנינו מחוייבים לדהרמה, מלך סונדארי".
"לא אבגוד בדהרמה שלה," ג'איה המשיך. "אבל אם תרצה אתה, לבגוד בה בסירובך, כה יהי. הפסק את המשחק – ותטיל חרפה על עצמך."
דמו של תמאר רתח. "קח את הקוביות."
ג'איה טלטל את הכוס ורוקן את תוכנה כלאחר יד. "כמה מעניין. הסיכויים שוב לטובתי. האם שוב הגורל יטה לך חסד?"
כשתמאר זרק בתורו, ריקדה הקוביה על הלוח. חיוכו של ג'איה היה דקיק כחוט.
"שוב זכית, מלך סונדארי. עכשיו תורי. נשלש את ההימור."
בלי להמתין לתשובה, הטיל ג'איה את הקוביות. כשהגיע תורו של תמאר, התגלגל ראשו כמו קוביות השנהב. בקושי תפס שהניקוד שלו היה גבוה משל יריבו.
"באמת אתה חביבו של המזל," אמר ג'איה. "ממשיכים. ההפסד שלי פי שלושה."
כמה זמן אפילו מהראג'ה יוכל להמשיך בקלות ראש כזו, תמאר לא ידע לנחש. כשזכה שוב בתור הבא,
ויתר תמאר על הניסיון לחשב מה הרוויח. אף על פי שהיה מלך, מעולם לא דמיין עושר כזה בהישג ידו. מחשבותיו התרוצצו אל כל התכניות שעד עתה יכול היה רק לחלום עליהן: תעלות מים מהגבעות הסובבות לכיכרות הציבוריים, גנים וגינות ברחבי העיר, רחובות רחבים ובניינים חדשים ונוצצים, קורת גג גם לעני שבנתיניו. הוא תפס את כוס הקובייה בהתלהבות, זרק – וזכה שוב. הוא היה מסוחרר, סמוק מרוב התרגשות וספוג זיעה קרה.
מלך מאהפורה פיהק. "המשחק נעשה משעמם לגמרי. זריקה אחת אחרונה לכל אחד מאיתנו. אבל, לשחק בעבור פרסים חסרי משמעות, ודאי יש הימורים מרגשים יותר. משהו שיוסיף קצת פלפל, קצת עניין."
"כרצונך," תמאר אמר בקוצר רוח. המשחק לכד אותו ואחז אותו בזרועותיו כמו אהובה, המלחשת באוזנו.
"הכבוד מחייב אותך להסכים."
"ואני מסכים.קבע את ההימור."
"חיים תמורת חיים."
ראשו של תמאר נשמט לאחור כאילו חטף מהלומה. פתאום נעשה לו קר. "אני לא מבין."
"פשוט מאוד." ג'איה שילב את זרועותיו והביט בתמאר ללא מבע. "אם תנצח, חיי בידך לעשות בם כרצונך. תפסיד, וחייך יהיו שלי."
"אני לא יכול – "
"תוכל ותעשה." ג'איה הטיל את הקוביות על הלוח בתנועה עצלה. הוא הידק את שפתיו. "המזל עדיין נוטה לך חסד. הניקוד שלי נמוך, ובקלות אפשר לעבור אותו."
אצבעותיו של תמאר נעשו רדומות, מצליחות בקושי להחזיק בכוס. הקוביות נדמו כמזנקות החוצה בכוחות
עצמן.
"מלך סונדארי," אמר ג'איה. "הפסדת."
במשך רגעים ארוכים, תמאר לא הוציא הגה מפיו. ואז, בקול שבקושי זיהה כקולו, הוא מלמל, "זו איוולת. טירוף."
"לא. זה כבוד," אמר ג'איה. "ואתה המתגאה כל כך בכבודך, למד מה ערכו האמיתי. האם אי-פעם העמדת אותו למבחן? נראה לי שלא."
"הפסדתי הימור, לא כבוד. עדיין נשאר לי הכבוד שלי."
"אז ציית לדהרמה." ג'איה קם, גבוה מכפי שנראה בתחילה. "שמע לי והבן אותי הייטב, אני עוזב אותך עכשיו, יש לי עניינים אחרים לטפל בהם. אבל מעתה, גורלך נתון בידי. צא אל הארמון שלי במאהפורה ושלם שם את חובך. הישבע לי שתעשה כך בכל מחיר!"
תמאר קם והישיר מבט אל ג'איה. "אני נותן לך את מילתי כמלך וכקשטראיה."
"אני מקבל אותה." ג'איה הנהן. ביד אחת הוא לפת את פרק ידו של תמאר בכוח כזה שתמאר חרק את שיניו כדי לא לצעוק, וביד האחרת, הידק טבעת ברזל שחורה על אצבעו. "זה האות לשבועתך. חייך הם רכושי."
"אם כך, מלך מאהפורה," תמאר התפרץ, "מה אתה מתכוון לעשות בי?"
"איך אתה מעז לחקור אותי?" ענה ג'איה וקולו כחריקת אבנים. "האם אני מסביר את עצמי לכלב אם אני בוחר להרוג אותו?" הוא שמט את זרועו של תמאר ופנה לאחור.
"אני לא הכלב שלך!" תמאר רדף אחריו. ג'איה כבר יצא מהפתח. תמאר היה יוצא אחריו, אלא ששאגת אימתנים כשל גל נשבר מלאה את אוזניו. רגליו כשלו, הוא מעד ונפל לרצפה. הטבעת היתה כמו מרותקת חזק סביב לבו.
"אני לא הכלב שלך!" הוא צעק שוב. ושוב. ושוב. עד שצלל בהדים.
שאלות בארמון
כשהתעורר היה שרוע על השטיח. שולחן המשחק היה הפוך, הקוביות והכוסות מפוזרות. טבעת הברזל חבקה את אצבעו, הוא הסב פניו ברעד. ואז הגיעו ראג'אסוומי ודרשן. יועצים ומשרתים התקהלו מאחוריהם. הוא לא הבין מדוע לבשו כולם כותנות לילה.
"האם אתה חולה, נערי?" ראג'אסוואמי כרע לצידו. "מדוע אינך בחדר השינה? מה קרה? שמענו צעקות. הקמת את כל הארמון משנתו."
"ג'איה. מלך מאהפורה." תמאר התיישב. "לאן הוא נעלם?"
דרשן הניח ידו על כתפו של תמאר. "איזה מלך, בחורי? איש לא היה פה."
"הוא היה. הוא בא עם סוסים, מרכבות ופילים. ראיתי אותם. אתה בעצמך הזהרת אותי מפניו."
תמאר פנה אל ראג'אסוואמי. "ואתה, אתה דקלמת משל. הנץ והדרורה."
"דקלמתי? נערי היקר, לא עזבתי את מיטתי כל הלילה. אה, כמובן. חלום חלמת. חלום לא נעים במיוחד, אני מנחש."
"והטבעת?" תמאר הושיט את ידו. "הסתכל בה. גע בה. ג'איה שם אותה על אצבעי." הוא סיפר את כל קורות הלילה. "הימרנו," אמר לבסוף, "בסוף, הימרתי על חיי מול חייו. הפסדתי. נתתי את מילת הכבוד שלי ונשבעתי למסור את עצמי במאהפורה, וכך אהיה חייב לעשות."
"ודאי שאינך חייב," דרשן אמר בתקיפות. "חלמת חלום. חלום לא מחייב אותך לדבר. אף מלך זר לא ביקר הלילה בארמון, זו עובדה. איך הגיעה הטבעת לאצבעך לא אוכל לומר. אשר לשאר, הסר דאגה מלבך, אני אומר לך בפשטות: הדברים לא קרו."
דרשן דיבר בביטחון רב כל כך שתמאר התפתה להאמין לו, והוא השתוקק להאמין. הוא הניד בראשו לשלילה. "זה קרה." הוא מלמל. "בדיוק כמו שאמרתי. הלוואי שזה לא היה קורה. אבל זה קרה. את החוב יש לשלם. האם יש מוצא מכובד אחר?"
הוא פנה לראג'אסוואמי שנשאר עד עתה שותק ומהורהר. "אצ'אריה, מורה יקר," תמאר אמר, פונה לאיש הישיש כפי שעשה בהיותו ילד, "תורה לי את הדרך. מה עלי לעשות?"
"שאלה לא קלה," השיב ראג'אסוואמי. "הבטחות יש לקיים. כן, זוהי דהרמה. אבל אין הכוונה למה שהבטחת בחלום. הבעיה הקשה יותר: כל זה באמת היה או חלמת חלום? איך נוכל אתה או אני להיות בטוחים שאיננו חולמים ממש ברגע זה? האם אתה רק חלק מחלומי? האם אני בסך הכול חלק מחלומך? האם משחק האקשה שלך היה אמיתי ומה שכאן ועכשיו הוא אשליה?"
"איך אוכל לדעת, אם כך?" שאל תמאר בקול שבור, "גלה לי אצ'אריה. חיי תלויים בכך."
"אבוי, אין שום דרך לדעת לבטח." ראג'אסוואמי נאנח בכבדות. "לא אוכל להנחות אותך בזאת."
תמאר קד בראשו. במשך זמן מה לא אמר דבר. כשדיבר לבסוף, קולו היה נמוך ומהורהר: "אולי יש איזה הסבר פשוט בתכלית לטבעת. אשר למלך מאהפורה, איש מכם לא ראה אותו. את הפמליה שלו, את בעלי החיים שלו, ואני מאמין לכם. אין כל סימן לכך שביקר כאן. וכך ייתכן באמת שהכול היה רק חלום.
"כן, אני מטיל ספק בכך שהדברים קרו, ובכל זאת, אני מאמין שקרו. יש דרך, דרך אחת בלבד לגלות: אני יוצא למאהפורה."
"לא!" התפרץ דרשן. "לא מדובר רק בכבוד שלך. אתה חב חוב? מה עם החוב שאתה חב לממלכה שלך?
לעמך?"
"האם אוכל להיות מלך ראוי אם אינני אדם ראוי?"
"האם תוכל להיות מלך ראוי אם תהיה מת? תשליך את חייך מנגד? אם אתה חושב שזה ראוי, אז נערי, אינך יודע דבר על העולם ודרכיו."
"אל תעשה זאת," דרשן הפציר. "אף ממלכה לא תוכל לקוות למלך טוב ממך. כשעלית לשלטון, בחורי, דיברו כמה מהיועצים בגנותך. היית צעיר מדי, הם פקפקו בכושרך למלוך בחכמה. אבל האצ'אריה שלך ואני ידענו את לבך, האמנו בך. בני עמך אוהבים אותך. אל תנטוש אותם בשם חלום טיפשי. כל התכניות והחלומות שלך למען סונדארי, האם תשאיר אותם בידיהם של אנשי חצר מבקשי טובת עצמם?"
"אני משאיר את סונדארי בידיים הטובות ביותר שאני מכיר," אמר תמאר. "בידיים שלך."
"לא בידי." השיב דרשן. "אינני איש חצר, אני חייל."
"אם כן ציית למלכך," אמר תמאר. "אני יוצא כעת למאהפורה. כל עיכוב רק יצער אותי."
"אתה בטוח שזה רצונך?" שאל ראג'אסוואמי. "לצאת למסע כזה כשאתה מלא ספקות וחששות?"
תמאר חייך אליו. "יהיה עלי לקחת את הספקות ואת החששות שלי איתי."
"לפחות צא בראש הצבא," הפציר דרשן. "הובל את הצבא שלך לשם. הפגן את כוחך. מלך מאהפורה, אם יש כזה, לא יעז להרע לך."
"למה שיצא הצבא בעקבות מנהיג שמחפש את דרכו למסע שעלול להיות חסר תוחלת?" השיב תמאר. "חלום? או לא? לא אבקש מאיש לבוא איתי."
"ובכל זאת אני בא איתך." אמר ראג'אסוואמי.
תמאר נד בראשו לשלילה. "לא, אצ'אריה יקר, לא אוכל להרשות לך. לא אתן לך לעזוב את הלימודים ואת המדיטציה שלך. זה יהיה מסע ארוך. תתקשה לשאת את תלאות הדרך."
"אשא אותן בכל זאת," אמר ראג'אסוואמי. "אני מוכרח. נשבעתי להורייך שתמיד אהיה לצידך. הייתי שם כשנולדת, נערי היקר, אהיה שם כשתמות אם הדברים יגיעו לידי כך. זו הדהרמה שלי."
"לא אוכל לבקש ממך לבגוד בה." תמאר חייך וחיבר את המורה הזקן. "וגם אינני רוצה."
זה הלב שלי כשאני מחייכת לאחות, זה הלב שלי בלב המרתון (קפלן דובנוב) מנופפת לראשוני הרצים. זה הלב שלי כשאני קונה במכולת לחם ומלפפונים. זה הלב שלי כשאני אוכלת ארוחת בוקר שקרני מכינה לי, זה הלב שלי כשאני הולכת בשמש בשדרות ח"ן, זה הלב שלי על הספסל בגינת ביל"ו. זה הלב שלי כשאני לומדת טאי צ'י. זה הלב שלי כשאני בהפסקה ושותה תה. זה הלב שלי כשאני מקשיבה. זה הלב שלי כשאני מדברת. זה הלב שלי כשאני מדברת יותר מדי. זה הלב שלי כשאני הולכת עם רחלי, לאט לאט, כמו בהליכת מדיטציה. זה הלב שלי כשאני פוגשת את פוצקי והיא קופצת עלי בשמחה, זה הלב שלי על הספה שטופת השמש בזמן מנוחה. זה הלב שלי כשאני מבשלת פסטה לרחלי ולי. זה הלב שלי כשאני מדברת על הקפאת ביציות. זה הלב שלי כשאני מדברת על ילדים. זה הלב שלי כשאני טועמת משהו מתוק. זה הלב שלי כשאני חושבת על דברים עצובים. זה הלב שלי כשאני חולמת על הודו. זה הלב שלי כשאני חולמת על מתים. זה הלב שלי כשאני שרה.
