קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת ילדים

המלחמה שהצילה את חיי

איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.

איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.     

מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד. 

איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.


קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב. 

וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה. 

כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה. 

סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה. 

דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.

פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.  

טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין. 

זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?

סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.  

לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.   

ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?

לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה. 

המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים. 

מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.

[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

פרקי אבות

לעילוי נשמת אבא, חנן בן-יהודה ז"ל

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

(מתוך וּנְתַנֶּה תֹּקֶף, פיוט לימים הנוראים)

1.

חודשים עברו ובקושי נפגשנו. היתה ארוחה אחת משותפת. מסעדה הודית. לציון שני ימי הולדת וראש השנה. אחי הקטן השתולל. אבא שלי סיפר כמעט בשמחה לאיד על חבר לשעבר לעסקים, שחולה עכשיו במחלה חשוכת מרפא. סרטן לבלב. 
חודשים עברו. כמעט לא דיברנו. היו שתי שיחות טלפון. כרטיס להצגה. ותודה על הכרטיס. ואני מצטער, אני עייף ואין לי כוח לדבר. ואני חשבתי שכרגיל אין לו סבלנות אלי.
ואז הטלפון בבוקר. שהוא בבית חולים. הגיע יום קודם ואושפז. והבדיקות לא טובות. סרטן. ואז סוג הסרטן. וכמה שהוא נדיר. וכמה שהוא מפושט. זן אלים, בלי תסמינים בולטים עד שמאוחר.
ועברו כמה חודשים ושבועות בבית חולים והיו טיפולים ובדיקת התאמת רקמות עם אחיו, דוד שמוליק, שנמצא מתאים לתרום לו מח עצם. אבל אבא שלי בכלל לא רצה את מח העצם של דוד שמוליק. קודם כול, לדוד היתה פעם מלריה וחוץ מזה, הם אף פעם לא הסתדרו.

ואני, שניסיתי כל חיי ללמוד לחיות דרך המוות, להתכונן לחיים לאור המוות, לדעת מה חשוב, על מה אין להצטער, על מה יש לשמוח ומה מספיק לו לאדם (מספיק לאדם לדעת שניסה בכל מאודו) אפילו שרציתי, לא נעשיתי מומחית לדבר. לא בטוח שלמדתי לחיות טוב יותר או למות טוב יותר או שלמדתי איך לעזור לאחרים לחיות טוב יותר או למות. כל חכמת המוות שנדמה היה לי שקניתי, רחקה ממני ברגע. הופתעתי מכמה שאני ממהרת להתייאש אבל גם מכמה שאני ממהרת לטפח תקוות. ומכמה הרבה אני מדברת על הייאוש וכמה מעט על התקוות. הופתעתי מכמה שאבא שלי חזק ורוצה לחיות. הרבה פעמים נדמה לי שבמקומו הייתי מוותרת, אומרת "טוב, תודה," קדה ויורדת מעל הבמה. אבל מה אני יודעת על מה שהייתי עושה. והופתעתי מתועפות האפסות והאהבה. 
השיחות השתנו, הן כבר לא היו השיחות של פעם. פעם היינו מדברים באוויר, רוקמים תוכניות שלעולם לא נגשים, בלי להיות מודעים לחוסר התוחלת שבדבר. ואז לא. ואז הימים התפרקו לגורמים: שמחות קטנות, פחדים, בדיקות, טיפולים, אבל לפעמים היינו שוכחים ומעזים שוב לחטוא בתקוות גדולות ובמגדלים באוויר.
והיו טיפולים שנראה שהצליחו ובדיקות שהתוצאות שלהן היו רעות ואז עוד יותר רעות, והיה הניסיון לחיות יום ביומו. והיה הניסיון לקחת, לכרסם ממנו מהר וכל עוד אפשר. ולהצטער תוך כדי ולמפרע ובדיעבד. ולא לדעת לקבל. לא ממנו. גם כשאמר שאני רצויה ואהובה עליו ומשגעת, ושהוא תמיד שמח בי. לא יכולתי להיות עם זה. הייתי מוצפת תמונות ותחושות מכל הטיפולים והשבועות בבית החולים ובגידת הגוף, וההידרדרות המהירה והלא צפויה למרות שלכאורה הכול היה ידוע מראש. לא היה הרבה סיכוי. ובכל זאת. מי יכול לחיות ככה. מי יכול להאמין שזה ככה.

2.

זה מבוא קצר להיסטוריה משפחתית מוקדמת. ניסיון לתאר את השברים העמוקים, את תהומות היתמות שעליהם המשפחה שלי יושבת, שעליהם אני נשענת. אני מספרת ומגלה תוך כדי הסיפור, שהסיפור הוא סיפור מיתולוגי ושיש בו לא מעט חורים. דברים שלא ידעתי. דברים שאיש לא גילה לי. סודות.
תמיד חשבתי שהמשפחה של סבא שלי מצד אבא היא מרוסיה, אבל לא, הם היו מאוקראינה, מחלק ששב ונכבש ועבר בין הפולנים לרוסים. ידעתי שסבא שלי נכלא במחנה עבודה קפוא ומרוחק, אמרו לי שבסיביר. הנחתי שנכלא מפני שהיה פעיל ציוני, נדמה לי שככה אבא שלי אמר. אבל אבא שלי, אי אפשר היה לסמוך לגמרי על מה שאמר. כדי לשמוע ממנו אמת צריך היה לדעת מהי, ואז לשכנע אותו שהוא ירוויח משהו אם ידבק בה, או אז הוא היה אפילו מתפאר בה, רעה ככל שהייתה. בכל אופן, בחזרה לסבא. אבא שלו נסע לאמריקה כדי לבנות עתיד חדש למשפחה ולהביא אותה לשם, מה שלעולם לא קרה, מפני שהוא הגיע לבדו לאמריקה, שינה את שמו ונעלם.

תמונה יחידה של סבא-רבא הנעלם ליאו בוטביניק על האונייה בדרך לאמריקה

וכך חיו להם סבי ואמו ואחיו ואחיותיו בעוני ובדוחק בעיירה איבניץ, ואז היתה המלחמה.
סבא שלי שרד את המלחמה בזכות זה שנשפט ונכלא ונשלח למחנה עבודה, ובזכות זה שהתחבא ביערות והצטרף לפרטיזנים ואחר כך לצבא המורדים הפולני. מהמשפחה שלו איש לא שרד.

נתעטף באימת היום ובקדושת הטהורים ונעלה לנגד עינינו את עיירת הולדתנו איבניץ. בה נולדנו ולמדנו, בה חלמנו את חלומות הנעורים היפים. איבניץ על רחובותיה וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף. איבניץ על כל תושביה, על מאות משפחות יהודיה התמימים והטובים, אשר עמלו קשות ומרביתם התפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… אך רב היה עושרם ברוח ובהשכלה. באהבת ישראל וארץ-ישראל.


את החיפוש אני מתחילה באינטרנט, באתר של יד ושם. אני מנסה למצוא דפי-עד על המשפחה של סבי ולא מוצאת דבר. אני ממשיכה לחפש ומוצאת את ספר הזיכרון של קהילת איבניץ, סרוק ושמור באתר של הספרייה הציבורית של ניו-יורק, ומוצאת בו את סבא שלי. עמוד 488 עם השפם והכובע בתמונה קבוצתית עם ועד יוצאי קהילת איבניץ קמין וסביבותיה.

יש לי זיכרון ישן לפיו סבא שלי כתב קטע לספר הזה, ואני מקווה שזה משהו אישי, משהו על המשפחה, שמות, סיפורי חיים או לפחות סיפורי מוות. ואני מחפשת בספר, מהסוף להתחלה, ובאמת הוא כתב סבא שלי, הטקסט מופיע גם בעברית ולא רק באידיש, שזה מזל, וכך אני מוצאת אותו, אבל לא מוצאת אותם. אני מוצאת את קולו של הלוחם, הפרטיזן, איש האצ"ל והלח"י לשעבר, שלא היו לו מילים לתאר את מה שקרה להם או את מה שעבר עליו.


עוד נלמד מספר זה לאן הוליך אותנו הפחד. הן ידענו מה  מצפה לנו והשלמנו עם הגורל, והתוצאה – השפלות, עינויים ומוות. עד לברגן-בלזן ולאושביץ הביא אותנו פחד זה. ולעומתו – אומץ לבם של מעטים החזיר לנו את הכבוד האישי, והעניק לנו דגל לאומי.


בספר, ברשימת השמות, בלי תמונות, נראה שלא היו לו תמונות, אני מוצאת את שמות בני המשפחה, חנה-ביילה, נחמן, רבקה-ראשע, לא כתוב איך מתו, קרוב לוודאי שנקברו חיים בבור.

בחזרה ליד ושם, ואפילו שאני יודעת עכשיו את שמותיהם, אני לא מוצאת יותר מזה.
אני חוזרת בזמן, לתחילת המאה, לארכיונים של הממשל הפדרלי האמריקני ולארכיונים של רשויות ההגירה, לארכיון של אליס איילנד, אולי אפתור את החידה: מי היה האדם או מה השאיר אחריו האדם שנטש את משפחתו באיבניץ, על רחובותיה  וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף, נטש אישה וילדים, אשר עמלו קשות והתפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… מי היה האדם שסבי ניסה לחפש אחרי המלחמה. אמרו שהיה גנגסטר. אמרו שנורה ואיבד רגל. אמרו שגר בקליבלנד. אמרו שהיתה לו משפחה חדשה. שסבי עלה על עקבותיו. שאביו התנכר לו. מי היה אותו אדם ומי היה סבי, מורדוך בוטביניק יודלביץ', בנו של ליאו או לייב, או לייבה בוטביניק, שעיברת את שמו למרדכי בן-יהודה כי ביקש לשאת את שם האב שנטש אותו.

מי היה סבי: כבאי. שען. סוחר תכשיטים. איש מחתרות. שחקן שח. שעזב את אירופה עם צבא אנדרס והגיע לארץ דרך עיראק.

מי היה סבי: איש הסתדרות העובדים הלאומית, שבילה את העשור האחרון לחייו רתום בשלייקעס לכיסא גלגלים או לסתם כיסא עץ, אחרי שבץ שהשאיר אותו משותק לגמרי ובלי יכולת לדבר. מי היתה סבתי, חסידה, הנערה שקטף ממרפסת בית היתומות הירושלמי שבו גדלה. שעמלה ותפרה ובישלה כל חייה, לרווחת הגברים שהקיפו אותה, בעלה ובניה. שטיפלה בסבא שלי במסירות ובמחיר בריאותה. ונפרדה ממני באומרה: שאסלח לאמא שלי, או שאולי זה היה לאבא שלי? לא, זה היה שאסלח להורים שלי, שהורים תמיד רוצים הכי טוב בשביל הילדים שלהם. ונפרדה ממני באופן שבו ביקשה אולי להיפרד מאבא שלי, אבל הוא לא נתן לה.

סבא מרדכי וסבתא חסידה בן-יהודה (בוטביניק) אי אז בירושלים


3.
אולי הנקמה שלי היא שאני שוכחת.
בדיחות, סיפורים, עובדות, היסטוריה משפחתית, תווי פנים, קמטים, מחוות, בקשות. היו עוד בקשות פרט ללאהוב ולזכור? גם אבא שלי, כמוני, רק רצה להיכנס לאנשים ללב.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא מזכירה לאחרים. זה הרי מה שמוטל על החיים, לזכור ולהזכיר את המתים, להזכיר את אבא שלי בפני אחי הקטן. לזכור אותו יחד איתו. יחד עם חברים. לכתוב אותו. עליו.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא סולחת. אולי כי סליחה פירושה לוותר על כל סיכוי לעבר טוב יותר עבורנו. ואני לא מוכנה לוותר.


למדתי פעם שהזיכרון הוא בעצם חוויה בהווה שקשורה למקרים מהעבר. הזיכרון הוא חוויה בהווה. כשאני זוכרת אני מפיחה חיים במתים. מעוררת קשרים רדומים במוח, וגם משנה אותם. מה שהיה הוא לא מה שישנו. הזיכרון נשען על הימים ההם, אבל הוא שייך לזמן הזה. לרגע הזה. עצם ההיזכרות היא הִתהוות.

הכול חוזר לאותו מקום. לאהוב את מה שיש, להעריך ולהודות על מה שקיים, ברגע הזה, שהוא היחיד שיש. אפשר לפסק את הזמן לרגע, למשל בכתיבה, למשל בשתיקה, למשל במרווח בין שתי מחשבות. למשל בתפילה, למשל בהוקרת תודה. לברך על ללכת לשירותים לבד. לרוץ. לרקוד. לשיר. לצחוק. לראות. לשמוע. לקרוא. לכתוב.
אבא שלי ידע ליהנות מהרגע, אבל הצליח להרוס הרבה רגעים בדאגות.
לא לדאוג.
או כמו שאבא אמר בעודו בחיים, על חוף ימה של יפו, אחרי שהגיעו תוצאות לא טובות של בדיקות: אל תבכי עכשיו, יהיה מספיק זמן לבכות אחר כך.

אין הנשמות דורשות הרבה למענן: זכרונם של החיים עם שמץ אהבה עדיף בעיניהן על פני קרבנות עשירים. אפשר להגיש להן כשי – רעף פשוט עם זר פרחים שנבלו, לחם שנטבל ביין, מעט סיגליות, כמה גרעיני חיטה, קומץ מלח. אך מוטב להתפלל אליהן בלב נרגש וחם. ויש גם לזכור אותן.

[מתוך פולחן המתים ואלילי הבית, מיתולוגיה, אגדות יוון ורומא, י. פאראנדובסקי, תרגם ד"ר דוד לאזר, הוצאת א. זלקוביץ תל אביב. עמ' 227, אין שנת הוצאה אבל דרורה היקרה קיבלה את הספר לבת המצווה ב-58'.]