מרים האישה שהפכה לבאר

שנה שלמה חיפשתי סימנים ממרים – שהיא משגיחה עלי, שהיא מלווה אותי, כמו שמרים חיפשה את אלוהים שיראה אותה, שידבר אליה, שלא יסתיר פניו ממנה. מחפשת את הקול שלה, ואת הקול שלי.

בחרתי במרים כי לא הייתי מוכנה להסתובב עם דמות שלא משמיעה קול ואז מצאתי את עצמי עם קול של אישה שלא ברור אם זה באמת הקול שלה בשירת הים, ועם אישה שנענשה בצרעת על זה שהשמיעה קול. שהופשטה מכל כבודה ומתפקידה הקהילתי-רוחני, שהופשטה מעורה. לא זכרתי שזה הסיפור של מרים.

את העלמה מרים, כבר בסצנה הראשונה אנחנו פוגשים ליד המים. הכוחות שלה קשורים במים. כמעט בכל פעם שנפגוש את מרים, גורלה יהיה קשור במים.

מרים הילדה-העלמה ממלאה תפקיד של מבוגרת אחראית: היא משגיחה באופן קונקרטי על הנולד – אחיה משה, אך לתפקיד הזה יש משמעות רחבה יותר, סמלית וגם ציבורית. היא חלק משלישיית בני עמרם – משה, אהרן ומרים – בכולם נגעה הנבואה אבל, זה מתחיל במרים. היא מנבאה עם כוחות. שליחת ציבור. נבחרת בזכות עצמה.

מרים נבחרה לנבואה, לשמש את האל, לשמש את משה, את המשפחה ואת הקהילה שלה. נבחרה. אבל איך זה מרגיש להיות נבחרת? הייתה שם ברירה? הייתה שם בחירה שלה?

מרים משוררת. נביאה שצמחה מתוך העם. בעלת תפקיד לאומי שמתבטא בשירתה. היא נותנת מילים למה שעבר העם. לספר את הסיפור מחדש. טרנספורמציה. מרים מספרת את יציאת מצרים, ועוד בשירה. זו ביבליותרפיה לעם. היא מיילדת של חברה בפוסט טראומה שיצאה זה עתה מעבדות אל הלא-נודע שבמדבר.

שירת מרים זה הטקסט המקראי הראשון שמתאר נשים שרות, מנגנות ומחוללות במהלך טקס, ומרים מובילה את המעמד. אולי של הנשים ואולי של כל העם.

אבל אני לא מצליחה להאמין באפשרות שמרים כתבה את השיר הקצר והאלים שהוא שירת הים.

יש פה סתירה. אני אומרת: מרים הייתה נביאה-כוהנת, היא הכינה את הגוף שלה, את הנפש שלה להביא את דברי האל, את קול האל, היא השתמשה בתופים, ערכה טקסים דתיים-פולחניים כדי לספר לעם את הסיפור שלו. ואני גם אומרת: השירה הזאת היא לא השירה שלה. אולי היא שירת משה. אולי היא שירת האל שלא הייתה לה ברירה אלא להביא בשמו, ובכל מקרה זאת שירה מאוחרת בהרבה, אבל אני רוצה להאמין שהייתה עוד שירה, אחרת. שירת מרים אחרת, אני רוצה להאמין שגם אז היה לה קול משלה.

אני מדמיינת את מרים ככוהנת של אל מים ואותה בחציית הים ברגעים של טראנס, ומעניין אותי ממש גם הסוף, החלק של הצרעת, והשבוע הזה שהיא לבד באוהל, כמו שאני מדמה את זה – משילה את עורה, ומשתנה. באר כטרנספורמציה. מים, בארות ומעיינות סובבים אותי מאז שעברתי לעין כרם לרחוב מעגל הניקבה שנקרא גם סמטת הבאר. ומלווה אותי גם עוד מרים, זאת שמתבשרת על לידות, שיולדת את בן האלוהים אבל, תקצר היריעה מלספר גם עליה כאן. אולי רק המחשבה על מנזר האחיות במעלה הרחוב, ועל זה שאולי מרים הייתה צריכה אחיות ולא אחים כמו משה ואהרן.

אין איך לעקוף את זה. בחרתי דמות שנענשה על זה שדיברה והשמיעה קול. ולא זכרתי את זה.

מה בעצם רוצה מרים? יש לה שתי טענות: אחת שקשורה באשת משה, נאמר שזאת ציפורה, והאחרת שקשורה באלוהים ש"גם בנו דיבר", ועכשיו כבר לא.

חוץ מהדברים של מרים על ציפורה, מרים אומרת גם דברים אחרים כואבים שמופנים לאלוהים: גם בנו דיבר, גם דרכנו דיבר, גם אנחנו היינו הקול שלו. ועכשיו כבר לא.

מרים ואהרן ומשה. מרים היא אחות משה או אחות אהרן? או גם וגם? בובר מסביר כי היא נקראת כאן "אחות אהרן", מתוך מסורת משפחתית שהסברה אבד לנו, כאילו מרים ואהרן הם קבוצה בפני עצמה, ומשה שלא גדל איתם, שאומץ על ידי אם מצרית, נפרד מהם, ואולי גם כי מרים ואהרן הם קולגות לאותו סוג של נבואה וכהונה. אלוהים פעם דיבר בהם בדרך מסוימת, והיום הוא לא מדבר איתם בכלל, חוץ מאשר כשהוא בא לנזוף בהם ולהעניש, להראות איפה הדברים עומדים עכשיו. היום הוא מדבר עם משה ודרך משה, פה אל פה. זה סוג אחר של קשר ושל נבואה ולהם כבר אין חלק בזה.

האל כמו אב שבוחר בין ילדיו, לא רק מסתיר ממרים את פניו אלא ממש מפנה אליה את הגב, הוא שמעניש אותה עכשיו ומפשיט אותה מכבודה ומעורה, והוא אותו אל שבחר במרים לנביאה. ככה זה מתחיל וככה זה נגמר. בלי פשר. לשרת אל זה תפקיד מסוכן שכרוך בפוגענות מצד האל. הוא נכפה עליה וגם הסוף שלו נכפה עליה.

אני חושבת על תחושת ההתמסרות והייעוד שוודאי היו למרים עם התפקיד ועם הכוח שלה, ושזה המפתח למה שקורה עם מרים אחר כך. כשהאל מפסיק לדבר איתה. מה קורה כשאת מפסיקה להיות נבחרת. כשהאל מואס בך, וכשבעצם לכך הקדשת את כל חייך, ועתה?

אז למה נענשה מרים? ולמה רק מרים? ההסבר המקובל הוא שזה בגלל לשון הרע ושלכן גם נענשה בצרעת. למה אהרן לא נענש? כי הוא לכאורה כבר נענש מספיק. אבל אני לא חושבת שמרים נענשה בגלל לשון הרע. אני חושבת שהיא נענשה על עצם זה שהיא דיברה. אולי היא פנתה מכוח דאגה לעם, אולי מתוך סולידריות נשית עם ציפורה כוהנת-אחות-מכשפה, או יריבות, ואולי מתוך דאגה לעצמה ולמעמדה. פטריארכיה. בסופו של דבר זה לא קשור למה שהיא אמרה. אלא לזה שהיא העזה להשמיע קול שלא תואם את קול האל.

ותדבר מרים. ותען מרים. הפעלים שקשורים למרים קשורים בהשמעת קול. רק שפה יש לנו סיפור של השתקה. זה עונש על זה שהיא דיברה. דרשה. השמיעה קולה. ואחרי זה הואלמה והועלמה. לא נשמע ממנה עוד, עד המוות שלה.

מה מרים עושה באוהל כשהיא נשלחת לשם מוכת צרעת? אני חושבת שקודם כול היא משילה את עורה. איזה דבר זה להשיל עור. להחליף עור. וזה בהחלט דבר להתעסק בו. דבר טורד מנוחה. העור הנגוע מגרד, צורב, כואב, מציק, אחרי זה מתעבה, מתייבש, מתקלף, ושוב מגרד ומציק. במקום העור הפגוע צומח עור חדש ורך, עור דק ורגיש כמו עור של תינוק. אני מכירה את זה. אחת מהמחלות האוטו-אימוניות שלי היא כזאת. אני מתייחסת אל המחלה כאל מין צרעת. היא רק בכף רגל ימין במקום מאוד מסוים. היא התחילה כשהבוס שלי הטריד אותי והתעמר בי. הרגליים שלי אמרו אז: "את יכולה ללכת לעבודה אם את רוצה – אנחנו נשארות כאן." בכל אופן, אני מכירה את התחושה. איזה דבר זה להשיל עור, להחליף עור.

כך אני מדמיינת את הימים של מרים באוהל מחוץ למחנה. שבעת ימי שבעה על עצמה ועל מי שהייתה. שבעת ימי בריאה. אולי זה היה סוף השיעבוד של מרים? סוף השיעבוד של מרים לאל? אולי זה הסיפור שאני רוצה לספר.

להיאסף – לאסוף את עצמה מחדש. גם במובן של לידה מחדש – to regroup, to reassemble – להרכיב את עצמך. אולי להיאסף מלשון היות על סף. שבעה ימים על סף – עד שאת משילה מעליך את האל שעבדת ושדיבר דרכך. עד הלידה מחדש, עד הטרנספורמציה כשמתוך השקט והבדידות עולה הקול שלך. מהאמת. ומזה יוצאת באר תורה. עלי באר.

מרים כמצורעת. אני כמצורעת. אני כמצורעת – כשורדת פגיעה מינית בילדות. כמי שלא יכולה שלא להגיד את זה בגלל הציווי לא להשאיר אף אחד ואף אחת לבד עם זה, כדי למזער דיסוציאציה, כי לא חשבתי פעם שזה אפשרי גם לדעת את זה וגם לרצות לחיות.

ולצד זה, מי רוצה להיות מצורעת, מתויגת, ועוד בזה? לשאת בגוף ובנפש את סימני המחלה של החברה. האם יכריזו עלי כמצורעת? האם אני, כשאני מדברת על זה מכריזה על עצמי כמצורעת? האם פגיעה מינית זה המצורע גרוע ממוות החדש? זה המצורע המודרני? המצורע המת-חי? המצורע מחוץ למחנה?

נדמה לי שכן.

האם אני צריכה שמישהו ישמיע את הקול שלי? את זה אני לא יכולה. גם אם הוא שבור ומצומצם. גם אם ייקח לי אלף שנה לכתוב את זה. אם מישהו ייקח ממני את האפשרות לספר את הסיפור שלי במילים שלי, בזה אני לא אוכל לעמוד. זה יהיה גרוע ממוות. להשמיע את הקול שלי ולספר את הסיפור שלי – זה כל מה שאני יכולה לקוות לעשות. עלי באר. שפכי כמים ליבך. אבל אני לא שופכת, אני כותבת תחת ההשפעה של: מה מותר לי להביא ולהיות, של הפחד מהקול שלי. הפחד ממה שיעלה. הפחד מהכוח שטמון בו לטוב ולמוטב. אני יודעת שקיימת גם האפשרות שאני מביאה טוב, שהקול שלי יביא טוב, אבל אני ממולכדת. אני כותבת שפוחדת לכתוב.

גם אני כמו מרים דיברתי ונענשתי על זה, כשקראתי לפוגע שלי פסיכופת, כשהתלוננתי על הבוס המטריד והמתעמר בעבודה. דיברתי, התלוננתי, עשיתי את הדבר הנכון בשביל כולם, אבל גם שילמתי מחיר יקר, שאני ממשיכה לשלם עד היום. אולי הימים שעברו מאז שעזבתי את העבודה ההיא הם כמו הימים של מרים מוכת הצרעת באוהל, כשהיא משילה את עורה ומצמיחה עור חדש. צמיחה פוסט-טראומטית. היא מולידה את עצמה מחדש.

משילה את עורה. אני מתעכבת הרבה על המשילה את עורה הזה – מה היא משילה מעצמה בעצם? אולי היא משילה מעצמה רק את אלוהים? והקשר עם העם נשמר (הם מחכים לה). אולי הכוח שלה כבר מהעם מהאמונה שלו בה ואולי גם מהאמונה שלה בו. אולי לכן היא הופכת למים. לבאר בשבילם. בעצם האלוהים השתמש בה כל הזמן הזה. זה בעצם מה שזה היה.

זה לא רק סיפור על אל אחד. זה סיפור על אל אחד שמדבר רק אל אחד, רק אל משה. כשמרים מקוללת, נענשת ומורחקת, מה נגזל מהעם ולא רק ממרים? נגזלה מהעם האפשרות לדבר דרכה עם האלוהים וגם האפשרות שאלוהים ידבר יום אחד גם ישירות אליהם ולא רק אל משה. אולי כשהיא נאספת בסופו של דבר, היא נאספת למשהו אחר – היא כבר לא מרים כוהנת המים היא מרים הבאר הנודדת ומי הבאר. מים גם היום לא מובנים מאליהם, ודאי שלא היו אז במדבר. איזה נס זה שיש באר שנודדת איתך ומבטיחה לך רחמים בצורת מים. וזו ההבטחה של מרים.

באר – בריאה. רחם. אני נזכרת במה שקראתי על תיבת פנדורה, שזה תרגום משובש – שהמילה שהייתה במקור pithos במשמעות של vase הוחלפה במילה pyxis שמשמעותה תיבה. המילה vase הייתה סמל לרחם ללידה ולהתחדשות נעשתה בתרגום הזה לקופסה סגורה שמכילה את כל האסונות. וגם הבאר רחם. רחם, רחמים בצורת מים. באר של חסד על פני האדמה. באר שנובעת מלמטה ולא תלויה באל פוגעני ממעל. הבאר עצמה היא טרנספורמציה. הכוח עובר ישירות ממרים לעם. זאת האפשרות של חסד אנושי ושל חסד נשי. אני קוראת שיש סברה שמקור השם מרים מצרי ונגזר מ-mer, אהבה. או שיסודו בשורש האוגריתי מר"ר, ברכה.

על מרים כמיילדת – בקבוצה טיפולית לנשים שעברו פגיעה מינית בילדות, קבוצה שהתחילה קצת לפני פרוץ הקורונה והתקיימה רק במשך מפגשים ספורים עד שנפסקה בגלל המגיפה, היו איתי בקבוצה הקטנה-קטנה, שתי נשים נפגעות בילדות שהפכו לאחיות-מיילדות. תהיתי מאז על הקשר הזה בין טראומה בכלל ובין טראומה מינית והבאת חיים לעולם. אולי זה האנטידוט האולטימטיבי – לעבוד בחיים – בלהביא חיים לעולם. להביא חיים מהמקום של ההרס של הפגיעה.

אני חוזרת לשירת מרים או לטקסט של השירה של משה שהוא אולי שירת מרים. אני מתקשה להאמין שאישה, שמיילדת, תחבר שיר שכולו שמחה לאיד על מוות שהיא רואה לנגד עיניה. לא, אני לא חושבת שזה השיר שלה.

אני מעלה את הטקסט ערב פרשת "בהעלותך" כדי להזכיר שהוחתם בנו שכשמתלוננות – נענשות. שכשמשמיעות קול – נענשות, ושבמידה רבה זה ככה עד היום.

היום, אני כותבת אחרי כנס היפם על טראומה ומערכת הבריאות. אני פוגשת בו נשות ואנשי צוות רפואי שמקדישות ומקדישים את חייהם לקידום מענים רגישים לטראומה, ושחלקם הגדול נפגעו בעצמן ובעצמם.

כי הסטטיסטיקות של פגיעות מיניות לא פוסחות גם על נשות ואנשי טיפול, אם בגלל רקע קודם ואם בגלל שנפגעו בתוך מערכת הבריאות.

למדתי שסטאז'ריות, מתמחות ורופאות לא יכולות למעשה להתלונן על פגיעה מינית כי אין אף גוף שיגן עליהן ואין אף גוף שיטפל בתלונה וכי זה יגמור להן את הקריירה. כי הן אלה שיענשו על זה. נוהל חדש בנושא של משרד הבריאות שאושר רק לפני שבוע, הוא לא מענה אמיתי כי הוא בא ללא משאבים וללא הגנה על מתלוננות וללא מנגנון שירחיק לצמיתות פוגעים מהמערכת. מה גם שמנכ"ל משרד הבריאות אמר בכנס שהוא לא מאמין שנוהל פותר משהו.

אני מגלה מערכת בריאות בדיסוציאציה. מערכת בריאות שבה אין תמיכה והדרכה לרופאות ולרופאים שמטפלים בתנאים בלתי אפשריים בנפגעות ובנפגעים, ונחשפים לטראומות קשות באופן יומיומי. ומפתחים פוסט טראומה בעצמם.

למרות זאת, הם עם תחושת שליחות לרפא ככל יכולתם ולעשות טוב, ומרגש להיות מוקפת בכל כך הרבה חסד אנושי.

בימים האלה אני משמיעה את הקול שלי ושל עוד נפגעות ונפגעי פגיעה מינית דרך העבודה באיגוד מרכזי הסיוע. זה מרגיש משמעותי ויקר מפז להיות חלק מהנשים והאנשים שמשתדלות למרות כל הכאב ובגללו לרפא ולעשות טוב. הנה קול. הנה הד. שיוצא גם מסמטת הבאר שלי.

תודה ל סוגיות חיים לרוחמה וייס, ליונה ארזי ולאילת וידר-כהן, ולקבוצה שלי על האפשרות לצאת למסע לא פחות ממופלא (מתחיל חדש למי שקורא לה הקול) ולכתוב את: "מרים האישה שהפכה לבאר", הטקסט שממנו לקוחים הקטעים האלה.