הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה

לפני שהתחיל הריטריט ישבתי מתחת לעץ הזה וקראתי.
לספר קראו "להבעיר מדורה (פעמיים)". הוא היה של ג'ק לונדון, ולא ידעתי על מה הוא.

רגע לפני שיצאתי לדרך לקחתי איתי ספר קטן מידות אקראי, ופנקס אקראי, למקרה שארצה או שאצטרך בכל זאת לקרוא או לכתוב. הסיפור עסק בניסיון של הגיבור, טום וינסנט, לשרוד בקור של 50 מעלות מתחת לאפס. כולו היה ניסיונות נואשים לא לקפוא ולהשיב לחיים אצבעות ידיים וכפות רגליים קפואות. אלה היו דימויים כה עזים. הדימויים האחרונים שלקחתי איתי לריטריט בעין דור.

לפני שנכנסתי לריטריט
קיבלתי משועי את ברכת הדרך
להתבונן על העולם הפנימי
כמרחב פתוח
ולא כעל תהום.

זו הייתה הברכה והצידה המדויקת לדרך בשבילי, שבאתי לריטריט חמלה ומה שהעסיק אותי היה הפחד משדים.

ככה זה היה.
אני הייתי אומרת: "חמלה"
והתודעה שלי הייתה שומעת "שדים".
ואני הייתי אומרת לה: "אמרתי חמלה."
והיא הייתה אומרת: "כן, שמעתי, שדים."

זה היה הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה.
כשנכנסו אליו הייתה חולה אחת מאומתת
שהגיעה מספינת התענוגות.
לא ידענו מה נמצא כשנצא משם
ואם נמצא.
מה יקרה לעולם בשבוע שבו לא נעקוב אחרי הדברים
בשבוע שבו נרפה מהמציאות החיצונית.
לאיזה עולם נצא?
והאם נהיה האחרונים שנשארו?
אחרים, יקרים, דאגו מעניין שטיפת הכלים בגיגיות.

בישיבת הפתיחה קרן ביקשה לא לקרוא ולא לכתוב.
אבל בכל ערב הקריאה שיר וציינה שכתבה אותו מישהי בריטריט.

בבקרים קמתי לפני כולם.
המקלחת האהובה עלי הייתה זו שצמודה לחלון שפונה לשדות.
היה לה תריס קצת שבור,
וזה הרגיש הכי קרוב ללהתקלח בחוץ.

בימים רקמתי ידידויות בלי מילים.
מאינספור מחוות של התחשבות.
בייחוד עם האישה שאיתה חלקתי את החדר.
אבל גם עם אחרים ואחרות.
הייתה האישה ההריונית
שהנוכחות שלה כל כך ריגשה אותי
ושחשבתי להפסיק את הריטריט כדי ללוות אותה ללידה
כשהיא הרגישה צירים,
עד שנזכרתי שאנחנו לא באמת מכירות
ושיש פה אנשים בשבילה,
שיש מי שילווה אותה.

באחד הלילות נשארנו לבד באולם
רק אני ועוד מישהי אחת שבכתה ובכתה.
התאפקתי לא להפריע לה
כי כאב לי הלב עליה
וכי מי אני אם אני לא עוצרת הכול עכשיו
ושואלת אותה אם היא רוצה לדבר
ואם אפשר לעזור.
במקום זה שלחתי לה טוב.

התאפקתי לא לכתוב ולא לקרוא. עד שלילה אחד בכל זאת פתחתי את הפנקס שהבאתי איתי. זה היה אלפון צבעוני קטן, ששימש אותי פעם כמילון כשלמדתי איטלקית. בחשש נתתי לו להיפתח באיזה עמוד שיפתח.
הייתה שם מילה אחת. Fantasmi. שדים.

בבקרים תירגלתי טאי צ'י וצ'י קונג מול הגבעות.
בהפסקות הלכתי לבקר עצים.
במשמרות המטבח דיברתי עם התפוחים
ועם הגזרים.

השדים המשיכו לבוא
ואני השתדלתי לארח אותם בידיים שלובות.

לפעמים ביקרו אותי אחרים,
אהובים שכבר היו בעין דור
ושאולי עוד יהיו,
שבאו לשבת איתי.

כשהרגליים שלי היו נרדמות הייתי חושבת על טום וינסנט מנסה להדליק מדורה בשלג ולהשיב לחיים את אצבעות הידיים ואת כפות הרגליים הקפואות.
הגפרורים שלו צללו בשלג אבל אני המשכתי להזין את האש.

ככה זה היה.
התודעה שלי הייתה אומרת: "שדים".
ואני הייתי שומעת: "חמלה".
והיא הייתה אומרת: "אמרתי שדים".
ואני הייתי אומרת: "כן, שמעתי, חמלה".

בסוף הריטריט שוב ישבתי מתחת לעץ.
האור היה יפה ורך, כמו גלימה הוא נח על העצים ועל הדשאים. ברקע נשמעו ציוצי ציפורים, מואזין, נעירות חמורים.

בדרך חזרה מעין דור ראינו שכבר פרחו השקדיות ודיברנו על ספרי ילדים.

הריטריט שלי בעין דור היה מתנה מופלאה והכנה מושלמת לקורונה, שאליה הגעתי למזלי עם שגרת תרגול ויכולת לשהות עם עצמי בעולם שרועד בכל הכיוונים. כעת Tovana עמותת תובנה אוספת תרומות לשיפוץ מרכז הריטריטים וזו הזדמנות להשיב קצת מהטוב שהמקום מעניק, בידיעה שהוא יוכפל ויחזור לכל מי שצריכה ולכל מי שצריך. כאן תורמים >>> https://tinyurl.com/yykvd2v2