קטגוריות
פינת זיכרון פינת כתיבה

אני לדודי ודודי לי

הדוד לא רצה שידעו שהוא חי וגם אסור היה לספר שהוא מת. אני כותבת אסור היה אבל, בעצם אסור עדיין. ובכל זאת אני כותבת. אולי כי היה לו מאוד חשוב למות וכי המוות שלו היה אירוע שיא בחיים שברובם הוא התעסק במוות.

המוות הראשון קרה כשהיה בן 13. אביו חולה הלב מת לנגד עיניו. זה היה הרף עין. דום לב. מות נשיקה. והוא לא הצליח להציל אותו למרות שהוא היה זה ששמר בשבילו על סמי הרפואה והתכונן לרגע הזה שבו יצטרך להציל אותו. ואז בא הרגע והוא לא הצליח. הכישלון הזה, בגיל כל כך צעיר, הכריע אותו, אחר כך הוא התמסר להצלת הזיכרון של המתים, קודם כול של אבא שלו, ואחר כך של שאר אבות המשפחה. הוא אסף זיכרונות ומתים בצורה של מזכרות, תמונות, תעודות, תאריכי פטירה, צילומי מצבה. כשמת, הטיל עלי לא רק את הזיכרונות שלו אלא גם את הזיכרונות של שבט שלם, "משפחת XXX לדורותיה" ("יש להוסיף השלמות, עדכונים, תוספות וצילומים") כמו שקרא לחוברת שביקש שאעזור לו להשלים לפני מותו אבל, הוא לא נתן לי.

"החומר הנמצא בחוברת זו נאסף על ידי XXXX החל באוגוסט 1997. החומר עודכן חלקית ב-15/10/2017 ואחרי כן ב-21 באפריל 2018. חסר אינדקס השמות המלא." 

ככה הוא התחיל את החוברת אבל אולי אני הייתי מתחילה אותה ככה:
"נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו נפטר 'במצווה' וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו מת 'במצווה' כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר."

אולי הייתי מתחילה ברשימת המיתות במשפחה שאסף כי אסור לי לכתוב על המוות שלו. כי נמנעה ממני האפשרות ליצור זיכרון שלו.

דוד שלי. הדבר הראשון שהוא עשה כששמע שהוא חולה זה לסדר לעצמו חלקת קבר. על אבא שלו. קראתי לזה: "בנים על אבות". 

דוד שלי, הוא השאיר לי פרויקט, פרויקט חיים, פרויקט שחרזדה שכזה, ספר משפחת XXX לדורותיה. הוא אסף את החומרים כל חייו, ורצה להעלות אותם על הכתב לפני מותו, ואני התבקשתי לעזור לו. ועזרתי ככל יכולתי ובמגבלותי. אבל זה לא היה מספיק, ותהיתי כל הזמן – האם זה הפרויקט שאם הוא יסתיים הוא יוכל ללכת לדרכו ולמות כשהוא יותר קרוב לאלוהיו? או להיפך, האם זה הפרויקט שאסור לסיים כי הוא הדבר שנותן לו טעם ושמשאיר אותו חי?

אחר כך גם אני ננגעתי בקללה הזאת. לא יכולתי לגעת בזה מאז שמת, ועברו כבר שלוש שנים. ואני, אני גם כן לא רוצה לסיים את זה. גם כן לא יכולה לסיים את זה. אולי אני פוחדת שאם אסיים את זה אז הוא ימות באמת וכל הזיכרונות ממנו? אולי אני פוחדת שאני אמות?

הפרויקט של דוד שלי. הוא היה אספן ואסף מכתבים של המשפחה, מאות קבצים של מכתבים שסרק והיה צריך למיין לפני שנים, לפי כותבים, ולתקצר. היו לו עשרות שנים לטפל בזה, והכול התנקז ללפני מותו, לזה שאעזור לו לעשות את זה לפני שהוא מת, והוא לא רק הלך למות הוא גם הלך ואיבד את הראייה. אלה דדליינים. 

זיכרונות שלו, שהזמן לא מוחק. זיכרונות מחלה – הוא מתעוור והוא חושב שזה בגלל שהבית חשוך, אמא שלי ואני ממלאות את הבית בזרקורים, הבית הואר כמו משחק אצטדיון כדורגל בלילה, אנחנו מחברות ספוטים לשקעי החשמל, מסתובבות קרוב לרצפה, כמו עכברות עיוורות, עם משקפי שמש, מליטות את פנינו בידינו מרוב בוהק. הוא לא רואה דבר. הוא חושב שהמנורות מקולקלות.

הפרויקט של דוד שלי. הוא לא רצה להרחיב את זה הוא רצה לחתום את זה. הוא רצה את המידע הכי מהותי בעיניו. הוא לא רצה לראיין את כל המשפחה. רק לאסוף את מי שנולד ומי שמת.

עכשיו אני לא יכולה לכתוב עליו ואני תקועה עם כל מה שהוא ניסה לאסוף כל חייו. תקועה עם הזיכרון הזה. עם כל העומס הזה. מדי אני פעם מציצה בזה, מנסה להיזכר איפה הייתי בתיקונים, אבל אני לא נוגעת בזה. זה מצטרף לשק האבנים הזה שאני סוחבת.

דוד שלי. בשיא המחלה, אחרי אשפוז ארוך, סוף סוף אפשר לחגוג את יום ההולדת שלו. כדי לחגוג הוא לוקח אותנו לטיול, לבקר את קברי המשפחה בהר הזיתים. אנחנו מטפסים בין המצבות בחום ודוד שלי אחרי ניתוח ורגליו כושלות. הוא רוצה להכיר לנו את הקברים ושנסמן אותם כדי שיוכל לקרוא לבוני המצבות ולשפץ אותן לפני מותו.
אני תוהה אחר כך אם הביא אותנו לשם גם בשביל התקווה, בשביל תחיית המתים. כמו שאבא שלי הגוסס ביקש שנקרא יחד את חזון העצמות היבשות.

דוד שלי. במובנים מסוימים או אולי אפילו במובנים רבים, הוא היה קרוב המשפחה התפקודי היחיד שלי, שגם היה לו אכפת ממני. הוא היה דוד אמיתי. הוא היה לי יותר דוד משאבא שלי היה לי אבא.

דוד שלי. שבועיים לפני שנפטר נסע עם אמא שלי לבית הקברות, כדי לסמן את השורה של קברי המשפחה. בספריי כסף הוא צבע פס על גזע הברוש שבראש השורה.

דוד שלי. הוא דאג תמיד שלא נשכח את תאריכי הפטירה העבריים, ואז הלך לעולמו בתאריך העברי הבלתי נשכח – ט' באב.

קטגוריות
פינת ילדים

עובר דרך הסוד

עובר דרך הסוד של נורית זרחי הוא אחד הספרים היפים, הנהדרים והקרובים לליבי. זה ספר כל כך חכם וכל כך מנחם, ואני בכלל בכלל לא בטוחה שהוא ספר לילדים למרות שהוא ספר אגדות ושהוא יצא לאור כספר לילדים.

זה ספר על עצב ודיכאון, וכן, גם דמויות מהאגדות ודמויות מלכותיות סובלות ממרה שחורה ומתחושות של חוסר תוחלת אבל, זה בעיקר ספר על מערכות יחסים בצל עצב ודיכאון ובדידות. ויש בו מוסר השכל והוא שקיימת אהבה גם בחלום וגם בעולם, ושיש אנשים שמתאימים זה לזה אבל, לא מפני שהם צריכים לעבוד בלרפא זה את זה, גם אם יש להם תקווה שהאהבה תרפא אותם.

במה שמעתיק היין יש לנו גיבור שהוא מלך שהפך לג'וק ועכשיו צריך למצוא את האשם ולשמור על הסוד שלו. "עבר כבד צופן בתוכו דבר מה", והיין מעתיק במקרה הזה שרשרת אסונות ועוול שיש לתקן.

בסבתונת זמן ימימה, אם המלך שלא מאמינה בביטול זמן, יוצאת לאוורר את המעילים המלכותיים וקורה לה אסון, "נפלתי אל תוך הכיס, וטבעתי בו, יותר אינני קיימת". בנה המלך וכלתה המלכה חושבים איך לחלץ אותה מהמעיל, אבל המצב מסתבך והולך וידו של המלך שנכנסה למעיל יצאה ממנה גדולה כאוזן של פיל, עוד סוד שיש לשמור. ועכשיו אפילו להפוך את המעיל אי אפשר כי "אם תתפזר אמא באוויר לא נוכל לאספה יותר".
אבל פה יש לנו נסיכה מלכותית שמתעסקת במוזרויות של העולם, ומבינה. היא מבינה שכשמתעסקים במעילים לא מאווררים שיצאו מהעולם לפני אלף שנים, מצטבר בכיס הישן זמן ישן, והיא לא פוחדת בכלל מהכוח בזמן שבכיס, כי היא יודעת מהו.

באוסף האוספים בן המלך רצה לדעת מה יש בעולם ולכן היה אוסף אוספים. "כל מי שאוסף אוספים יודע כמה קשה צריך לטרוח עד שמשיגים את הנדירים. (…) אבל לבני מלכים אין שום קושי להשיג אפילו את הדברים הנדירים. (…) אם כך, איזו שמחה יש לבני מלכים באוספיהם? כל שמחת האסיפה, שהיא שמחת אי המציאה נפגמת. (…) הרגיש בן המלך שגמר את העולם, ושאין יותר דבר שחסרונו ימלא אותו שמחה בהקיצו בבוקר ממיטתו. נשאר בן המלך שוכב במיטתו ולא קם.
כיוון שכך הופיע לפניו חלום."

בן המלך חולם על עץ בעל עלים כחולים ובשרניים, נושא פרות צהובים, ובתוך כל פרי יושבת ציפור כחולת נוצה. ובן המלך אומר לעצמו "מה שיש בחלומות מוכרח להיות בעולם". הוא מחפש את העץ בעולם, שולח שליחים שיגיעו עד קצות תבל אבל, העץ לא נמצא. ובן המלך אומר לעצמו "הרי לא ייתכן שהחלומות מחוץ לעולם הם. הרי מה שמופיע בחלום מוכרח להיות בעולם. אולי פשוט קיים בעולם זרע שטרם נבט?" הוא מגדל זרעים ומנביט נבטים והעץ לא מופיע ועוברות שנים. והוא מתייאש, אבל לא לגמרי, ומתחיל לחפש את העץ לא בעולם אלא בעולם החלומות של האנשים כי "מה שיש בעולם מוכרח להיות בחלום". ועם הזמן הוא לומד להקשיב לחלומות האנשים ומגלה מה קורה כשהוא מספר לאנשים על החלום שלו.

בחומר האהבה יש נסיכה שסובלת מבדידות ואין בנמצא נסיך שיהיה טוב לה נגד בדידות, ויש גנן אלמן שמנסה לגדל את חומר האהבה שאפשר יהיה למלא בו את חסרונה של אהבת אשתו. אבל מה אם פרי הגעגועים שהוא מגדל הוא לא רק פרי שממית געגועים אלא גם פרי שמוליד געגועים?

בהציפור וחבית הדבש יש נסיכה לא מאושרת. "הנסיכה אינה רוצה שיגלו את עצבותה, ולכן היא מרגלת בדייקנות רבה אחר השמחה של האחרים,". לנסיכה ציפור זהב והציפור טוענת שאין טעם לרגל אחרי השמחה, אלא לחפש אחרי מה שעושה את האנשים מאושרים. יוצאת הנסיכה בתחפושת אל רחובות עירה ומוצאת אושר בחבית דבש. נסיך ותינוק וממלכה אחרת מאוחר יותר, והפחד שממלא עתה את ליבה של הנסיכה הוא הפחד שייגמר הדבש שמזין בשמחה אותה ואת תינוקה. אבל מה קורה כשמגיעים לתחתית החבית? איפה ימצא הדבש בארץ החדשה? ומה קורה כשמגלים את סוד העצבות, ואולי גם את סוד המלאות והריקות?

בדרך הסוד המלכה עצובה מפני שאין לה ילד. צוענייה זקנה שקראה בכף ידה של המלכה גילתה לה: "בעוד שנה תהא לך תינוקת, אך ורק בתנאי אחד – שתתני לה להיוולד דרך סודך". התינוקת שנולדה הייתה מתוקה מאוד. היא נולדה מדברת וזכרה את סודה של אמא. היא גדלה והלכה ויפתה והחכימה, אבל הלכה תמיד כשעננה רובצת על מצחה. "היא פחדה שבלי דעת תגלה את סודה של אמה." מה קורה לילדות שנושאות את הסודות של אמותיהן? והאם יעזור להן להתרחק כדי לא להעביר את הסודות הלאה?

משחקים הוא הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים המתגלגל הזה, ורוב הימים הוא הסיפור שיקר לליבי במיוחד. הוא סיפור על ממלכה עצובה ששרויה בעצב בגלל שהנסיך שלה שרוי במרה שחורה ומידבקת. נערה שפוגשת אותו משחקת איתו משחקים ונדמה אז שבן המלך חוזר לשמוח. אך הנערה מגלה שקשה עד מאוד לשחק כדי למנוע צער מממלכה שלמה. עתה על הנסיך ללמוד איך להמציא משחקים ואיך להיות עצוב לעצמו בלי להדביק איש. בתור משחק, כמובן.

*
בכל קריאה אני מוצאת בסיפורים האלה עוד אוצרות ועוד נחמות, לצד העצבות והבדידות. בכל קריאה משהו אחר מתגלה. היום נדמה לי שזה ספר על אהבה ועל איך אפשר להרוס אותה בקלי קלות אבל, גם על איך אפשר לתקן אותה, אם מבינים.

בתמונה: עובר דרך הסוד – אגדות/נורית זרחי. איורים: כרמי גל. שוקן 1987.

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק של ציפי גוריון ושלי >>>
המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער