העובדות: עבדתי בתור מזכירה בעמותת א.פ.ש.ר. שהפיקה את עצרת השלום של ה-4.11 . ססמת העצרת היתה: "כן לשלום, לא לאלימות". רבין נרצח בעצרת הזו. ברחבה במורד המדרגות. כשהייתי בת שלוש נפלתי במדרגות האלה. פתחתי את הסנטר והשפה. ירד הרבה דם. העלו אותי למעלה למשרד של ראש העיר. המזכירות הושיבו אותי על השולחן וניגבו לי את הדם. סבתא שלי גרה על יד הכיכר. היא נהגה לקחת אותי אל המזרקה בכיכר כדי להאכיל את הדגים. בערב העצרת תפקידי היה לעמוד על מדרגות העירייה ולשמור שרק מוזמנים ומורשים יוכלו לעלות במדרגות אל המרפסת. במהלך העצרת עמדתי על המדרגות והשגחתי שרק מוזמנים ובעלי תפקידים יכולים לעלות אל המרפסת. השגחתי שאף אחד אחר לא עובר את המדרגות. ממולי ראיתי צלם. עשיתי לו עיניים וחשפתי כתף. לבשתי שמלה בצבע טורקיז. קצת שקופה. לרחבה לא כל כך שמתי לב. היה שם איזה בחור שאחר-כך, לא משנה. בזמן הירי הייתי בהפסקה. כששמעתי את היריות נסתי למקום מסתור ונתקלתי בפלוגת מג"ב. פחדתי שייקראו לי להעיד בוועדה אבל לא קראו לי.
Cut to
שבועות עבדנו על העצרת הזו. זו היתה אחת העבודות שעשיתי בתקופה שאחרי התיכון ולפני הצבא. עבדתי עבור שתי עמותות שונות שעמדו מאחורי העצרת: המועצה לשלום ולביטחון, שהיו חברים בה גנרלים לשעבר תומכי העבודה, ועמותת א.פ.ש.ר שמימנו תומכים ותורמים של מפלגת העבודה, וכמובן שהעצרת היתה פוליטית. אז מה.
כל החברים שלי היו כבר בצבא. אני התגייסתי רק במרץ שאחרי וגם זו היתה טעות. מה חשבתי לעצמי? הייתי פציפיסטית ודיכאונית ומה לעזאזל חשבתי שיש לי לחפש שם, ועוד אחרי שבעצרת איבדתי את שארית האמונה והתמימות שהיו לי? אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
הזיכרון הראשון שלי הוא מקצה המדרגות. אני מדברת עם דודה שלי אחרי שהיא לוחצת לרבין את היד והוא מודה לה על העבודה על העצרת. ואז היריות ואז אני רצה משם עם בני הדודים שלי הקטנים והבוכים, להגן עליהם ולנחם אותם. והכול מבהיל. ומג"ב מתרוצצים. ולא יודעים בדיוק מה קרה. כולנו חששנו מפיגוע כי זו היתה תקופת הפיגועים ונגד זה כוונו כל סידורי האבטחה. אני זוכרת בזמן העצרת את לאה מתבוננת בהמונים מעל המרפסת ואותי מטפסת על הספסלים של המרפסת, כדי להשקיף עליהם ועליה. אני זוכרת את גידי גוב שלא בא להופיע אבל בא לתמוך ולברך, עם בתו. זוכרת שהם היו ממש מאחורי רבין כשנורו היריות. זוכרת את כל האמנים שלא רצו להופיע ואחר כך התחרו על מקום בעצרות הזיכרון. זוכרת את דפי רשימות השירים. את כל רשימות האבטחה וישיבות האבטחה, שבהן ישבתי כמזכירה זוטרה, רושמת פרוטוקלים. ואת כל תגי המוזמנים שהכנתי. ואת המוזמנים שגדשו את המדרגות ואת כל העיתונאים שהתעצבנו שלא נותנים להם לעלות במדרגות לעירייה ולצפות בעצרת מהרחבה כמו תמיד. והכול בגלל סידורי האבטחה. הם היו צריכים לטפס לקומת-הגג של קניון גן-העיר ולהגיע משם למדרגות האחרות, מהעבר האחר של הבמה. והתעצבנו. והציקו. ובאו בטענות. ואני עמדתי בפרץ וחילקתי להם באדיבות דפים עם הסברים מדויקים איך להגיע. והיו עיתונאי ובת-זוגו, הוריו של מי שאהבתי בתיכון, שהתעקשתי ללוות בדרך לגג של גן העיר כדי למסור לו דרישת שלום. היתה שמלת הטורקיז השקופה שגם חשפה את הכתף. שלנצח אהיה חרדה שמופיעה בקלוזאפ בצילומי הרצח מגג גן-העיר. והיו המדרגות. רוב הערב הייתי על המדרגות עם רשימת המוזמנים, כשמדי פעם היו מחליפים אותי ויכולתי בכל זאת להציץ ולראות מה קורה, ולהתרגש עם כולם.
מה שהפתיע אותי היה שהאירוע הצליח. מה שהפתיע אותי הוא כוח ההמונים והתקווה. התקווה לשלום. ראיתי אותה. I was there to see it ולו לרגע. רגע וודסטוק שכזה וזה היה מבלבל כי בהתחלה נראה היה שאיש לא מאמין בזה, אפילו לא הפוליטיקאים, אפילו לא הגנרלים לשעבר והמיליונרים תומכי המפלגה שיזמו את העצרת. גם לא האמנים כי רק מעטים מהם הסכימו להופיע (דנה ברגר ואחינועם ניני ואביב גפן הסכימו מיד) אבל להביט ממרפסת העירייה, על-יד הבמה – על ההמונים נושאי-השלטים והתקווה, היה מרגש ומרשים והפתיע אותי לגמרי.
עד אז באמת הכול נראה היה לי צבוע, עסקנות שלום של מבקשי טובת עצמם. אולי כי הייתי צעירה וצינית, אולי כי לא הרבה שנים קודם עברתי מהימין לשמאל ובקושי מצאתי שמאל בשמאל. ואז ההפגנה ואז היריות והשבר. והלילה צמודים לטלפונים ולמכשירי הרדיו שקלטו את תדרי המשטרה, ומול הטלוויזיה. שעות מול הטלוויזיה. ובעצרת הזיכרון בהיכל התרבות עם הבמה מלאת הוורדים האדומים והתמונה הענקית של רבין, מרחפת מעל, כאילו היה מנהיג צפון-קוריאני. וכעבור שבוע, בעצרת הזיכרון, שבה כבר התנדבו להופיע הרבה יותר אמנים. גם שם הייתי על המדרגות.
מה אני זוכרת מהערב ההוא? כדרכם של זיכרונות טראומטיים – הכול קטוע, הכול בליל גדול. והכול כבר מעורבב, כנגד רצוני, עם הזיכרון הקולקטיבי: רבין, משקיף על הקהל, שמח ומרוצה. במנוסה עם בני הדודים שלי. העיתונאים על המדרגות. המצלמה על הגג ממול. האיש ברחבה למטה, שאליה לא כל כך שמתי לב, שאחר-כך, לא משנה. כל ספלי הקפה שלא הסכמתי להכין לגנרלים בשבועות העבודה על העצרת: כל פעם הייתי מתחמקת ומבקשת מחדש ובחינניות שילמדו אותי איך להכין קפה כי אני לא יודעת, והם היו תאבים להורות ולחנך וכך לא היו מרגישים שהם מכינים את הקפה לעצמם.
שמרתי הרבה ממורביליה מהערב ההוא: חולצות של ”רוצים שלום“, תג ה“בתפקיד“ שלי, ואיפשהו יש גם את רשימות סידורי האבטחה ואת הליינאפ של העצרת, ואת התמונות שצילמתי בעצרת שאחרי ואת העיתונים מהימים שאחרי. אבל מה באמת נשאר אחרי כל זה? התפתיתי להאמין בערב ההוא ולרגע האמנתי. על רבין לא ממש סמכתי, זכרתי איך שלח 400 פליטים לשטח הפקר בלבנון, בקור כבד. זכרתי איך אהב לקחת אחריות – כלומר, לומר שהוא לוקח אחריות – ואיך הרבה פעמים תהיתי אם יש לזה בכלל משמעות. אני זוכרת איך התקשרתי מהפלאפון הגדול של מוטי מורל להגיד להורים שלי שאני בסדר – הם עוד לא ידעו דבר על מה שקרה – וגם להגיד לחברי שהיה אז בגל"צ שהנה בא הסקופ של חייו. אני זוכרת את הפחד שיקראו לי להעיד (בסוף לא קראו לי) ואת הפחד שיום אחד ישתחררו הצילומים מהסרט שבו רואים אותי בשמלת הטורקיז השקופה, חושפת הכתף על המדרגות ובעיקר את הפחד שתרמתי למותו של האיש שככלות הכול החזיק עבורנו, החזיק עבורי, תקווה והיה זהיר איתה ונראה שבאמת האמין במעשיו, כאילו היא להבה שהוא מחזיק ושומר עליה והיא מפזה בידיו, וגדלה.
בחזרה לכיכר.
אני זוכרת את הבמה שהתרוקנה ברגע ואת המוזיקה – ארץ טרופית יפה – שהתחילה, ואותי על הבמה עם בני הדודים שלי, מעלים מופע קצר, פרטי, ריקוד אל מול ההמונים, ורגע אחרי זה חוזרים לראש המדרגות ושלום ותודה וכל החיוכים והמוזיקה ממשיכה ברקע ובמורד המדרגות. מחכה. על הרחבה. והיריות. שלוש. והעשן. והצעקות. והבכי של בני הדודים שלי הקטנים. האהובים.
לילה אחד, שנים אחרי שהדברים קרו ואחרי שכתבתי אותם, אני מעלה אותם לבלוג ושולחת לחגי אהובתי שבלונדון לקרוא, ואנחנו מתכתבות:
[12:45 AM, 11/9/2020] חגילה: אני מתקשה לקרוא את זה.
[12:45 AM, 11/9/2020] חגילה: אני ממש זוכרת את הערב הזה
[12:45 AM, 11/9/2020] Hadarska: אני מצטערת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אני חושבת שסוף סוף הבנתי מה קרה לי בעצרת הזאת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: וזה שממש ממש האמנתי בשלום ובתקווה
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: וזה בלתי נשכח
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אפילו שרבין מת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אפילו שעברו 25 שנה
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: שזה היה דבר גדול להיות שם
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: ושבר גדול מאוד
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: אבל שזו חוויה בלתי נשכחת שצרובה בנו, האפשרות של שלום ושל תקווה. וזאת מתנה שאי אפשר לאבד כנראה.
[12:49 AM, 11/9/2020] חגילה: והזדמנות שלא תחזור אולי בדורנו
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: אולי
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: ואולי כן
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: גם זה היה בלתי צפוי. פשוט גדלנו לתוך זה
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: חומת ברלין נפלה
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: האירים עשו שלום
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: ביידן וקמלה הריס נבחרו. והם מאמינים במשבר האקלים. אולי יהיה טוב. יש גם אפשרות כזאת.
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: נכון אולי
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: בא לי למצוא תמונה שלי שם בעצרת הזו
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: כי אני מתחילה להאמין שלא הייתי שם
[12:52 AM, 11/9/2020] Hadarska: מצאת פעם?
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: בא לי לקחת את כל הפוטג' של ימים נוראים ולמצוא א עצמי
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: לא
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: אני חושבת שפעם הצפרסמה תמונה שלנו על המזרקה
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: התפרסמה
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: אבל אני מתחילה לחשוב שחלמתי
