פינת בן יהודה

הערב הלכתי ל"מקום לנחמה" – "מתחם הנחמה" שהקימה עלם בירושלים – מרחב חברתי עבור נפגעים ונפגעות מינית, מטפלות.ים, מעגלים קרובים של נפגעות.ים, ואנשים ונשים מהיישוב שרצו לשמוע, ולהיות ביחד.
המתחם נפתח בעקבות התאבדותה של שפרה הורביץ, ולזכרה. שפרה שנפגעה קשות מחיים ולדר שמה קץ לחייה אחרי התאבדותו של ולדר, ואחרי גל של האשמת קורבנותיו בלשון הרע ובדברי שקר על ידי רבנים-מנהיגים בקהילה החרדית.

הסיפור של ולדר עורר הרבה רגשות ותחושות וימים סוערים גם אצל נפגעים ונפגעות לא מהמגזר החרדי, גם אצל כאלה שלא גדלו על הספרים שלו.
מה זה אומר פתאום שפגיעות מיניות קשות של פוגע סדרתי שהיו מושתקות כל כך הרבה שנים יוצאת לאור? מה זה אומר שהפוגע שלך מתאבד? זה אומר שלא תזכי לצדק. זה אומר שהוא לא ייקח אחריות. שהוא לא יתנצל. לא יפצה אותך. זה אומר שלא יהיו תיקוף והכרה בפגיעה. זה אומר שהוא השאיר אותך בלי פתח לתיקון, ועוד עם אשמה שהמוות אולי קרה בגללך – הוא לא קרה בגללך – אבל, הפחד הזה של מה יקרה אם תגידי, שגורם לנפגעים ולנפגעות לנצור את דבר הפגיעה בליבם לפעמים לכל החיים – איזו קטסטרופה כשהוא מתממש, איזו זוועה, שהיית אמיצה ודיברת והתלוננת והתוצאה היא כזאת. והרבה פעמים את לבד בזה.

אז רציתי ללכת כל השבוע. רציתי, ואפילו פעם אחת הלכתי. בשלישי בערב. קדמו לזה אוטובוסים ורכבות שהחלפתי ופיספסתי, כאלה שלקחתי בטעות נגד הכיוון, וירדתי מהם. ועליתי שוב.
מצאתי את עצמי בפתח הבניין של "מקום לנחמה". השתהיתי ומישהו ראה אותי ואמר: "זה למעלה". פתאום בפתח נזכרתי שזה לפי כללי התו הירוק ושאין לי תו ירוק בתוקף. וכך קרה שהגעתי ולא נכנסתי. אבל האמת היא שאני חושבת שגם לו היה לי תו ירוק באותו רגע לא היה לי אומץ להיכנס. שוטטתי קצת וצילמתי ברחובות ואחרי זה נסעתי. זה היה מהמקרים האלה שאני לא מצליחה להגיע לאן שאני רוצה ואז אני מאבדת כיוון. המשכתי לתעות בין הרכבות לאוטובוסים, בחוויה שהיא בין ללכת לאיבוד ללצאת להרפתקה לא מתוכננת, הדרכים הובילו לאן שהובילו, ובסוף הלילה נאספתי על ידי חבר אהוב מתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. הגעתי ומיד נעשיתי חולה. את יום רביעי ביליתי במיטה. אני מתארת את כל זה לא כי הפרטים חשובים – הם לא, אלא בשביל להבין את הלך הרוח – אני רוצה ללכת ולא מצליחה להביא את עצמי לשם. אני לא יודעת את נפשי.

למה הייתי צריכה אומץ ללכת? למה לא היה לי אומץ להיכנס בפעם הראשונה? אולי כי לא ידעתי מה אפגוש ומי אפגוש, אולי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן וחששתי לראות, ורציתי לראות. אולי זה קשור יותר ללפגוש את עצמי בתור נפגעת בין אנשים. זה אחרת לגמרי לכתוב על זה, להיות אקטיביסטית מקלדת או לדבר על זה עם נפגעות ונפגעים אחת על אחת ואחת על אחד, אבל להיות בקבוצה כזאת, ולדבר את זה עלי, לא הייתי בטוחה בכלל שאני יכולה, שיצא לי קול. לא הייתי בטוחה שגם אם אגיע לא אשב רק בתור מתבוננת מהצד, תומכת מקשיבה, אבל בדיסוציאציה מהפגיעה שלי. רציתי באמת, אבל באמת, להיות שם.

קאט טו, נהיגה מתל אביב לירושלים, שמתארכת ומתארכת והיא כבר שעתיים, בפסקול יהורם טהרלב שהלך הבוקר לעולמו. ובגרון גוש. כל הזמן הייתי על סף בכי או דומעת, ולא ידעתי למה. ונהיגה בחושך בכביש המפותל. וחנייה בחניון של הרכבת הקלה ורכבת וללכת אל ולבקש לי מקום לנחמה. וכבר ברכבת התחלתי לשיר לעצמי, וכשירדתי ממנה זה רק הלך והתחזק:

ואני לא לבדי

אני לא לבדי

פתאום צצו להן על שפתי השורות האלה, מילות הנחמה האלה מסוף "כמעט אמיתי" של אביב גדג'.

אני הולכת ושרה, שרה והולכת וצוחקת על עצמי, כי כשאני שרה את זה אני לגמרי לבדי. הו הו כמה אני לבדי. אני לגמרי לגמרי לגמרי לבדי. ושרה:

ואני לא לבדי

ואני לא לבדי

אני לא לבדי

המשאלה, אני מבינה, היא להגיע לשם ולהיות ביחד עם אנשים. לא להיות לבדי עם זה. אחר כך אנשים אחרים מדברים את המשאלה הזאת במפגש, הם קוראים לה: "שייכות".

אני לא יודעת מה שונה הפעם. אולי זה שבאתי עם התו. אולי זה שזה היום האחרון, השעה וחצי האחרונות. שזה עכשיו או לעולם לא. שאני בכל זאת עושה מאמצים להגיע – מהבוקר – וחציתי ערים. אני מגיעה לכניסה ועוד נכנסות איתי. אולי זה מה ששונה. הביחד. אני מצטרפת אליהן ועולה יחד איתן.

בחדר: גברים ונשים. נפגעות ונפגעים. מטפלות ומטפלים. חרדים ומסורתיים וחילוניים. וחברים של. ובני זוג של. ואלה שמדברים על אחרים שפגשו ורק בסוף הם אומרים שגם הם, שזה גם עליהם.

מה זה השבת אחים ואחיות גם יחד הזה? מתי היה לי כזה? שיח פתוח וכן, ממש. על חוסר תוחלת, על אובדנות, על בושה, על אקטיביזם לאור הפגיעה, על מוות כנחמה, על פגיעה בשורש הנשמה, ועל הצורך לדבר וגם להתפרץ ולהתפרק, כשיש מי שרואה ומי ששומע אותך, כשיש עדות ועדים. אני מקשיבה ובוכה. הדמעות זולגות חרישיות אל תוך המסכה. אם לא הייתי מגיעה לשם לעולם לא הייתי שומעת את הסיפור של האדם הזה, שמרגיש לי כל כך קרוב עכשיו, זה שהגיע מרחוק, שלמד ונפגע בישיבה כשהיה צעיר. שנושא איתו את הפגיעה מאז. ובימים האלה זה צף ביתר שאת. לעולם לא הייתי יודעת שאנחנו קרובים ושאני יודעת עם מה הוא מתמודד, ושהוא יודע עם מה אני. שאני רוצה לדעת עליו. שהוא רוצה לדעת עלי. ששנינו נמצאים שם גם כדי להשמיע קול וגם כדי להקשיב.

להקשיב לדיבורים חשובים גם על אובדנות, בטח אחרי ששפרה התאבדה, לדבר על זה ולא לעשות את זה, להחזיק תקווה בלי למחוק את האופציה הזאת שחשובה ומובנת לכל כך הרבה נפגעות ונפגעים. ואנשים אומרים: אנחנו פה, אנחנו נלחמים, אבל אני שומעת חזק גם את הקול הזה, בטח ובטח מאנשים שם שהכירו את שפרה: שאם נפגעת או נפגע בוחרים בזה, שתהיה הבנה וחמלה גם לגבי הבחירה הזאת.
בתקופה הכי פחות אובדנית שלי, עשורים אחרי התקופות האובדניות שלי, כשאני הכי עסוקה בחיים ומסורה לחיים שאי פעם הייתי, אני ממש שומעת את הקול הזה שם, חזק. את הרצון לקבל הכרה על זה שיש לך מקום בעולם גם אם את מאמינה שמותר לאנשים להחליט שמספיק להם, גם אם את תחשבי ככה יום אחד. לדעת שיש לך בחירה.
וכמה זה נדיר, מקום לדבר בקול על דברים קשים ומורכבים כאלה, לא בטיפול – אלא במסגרת קהילה, ולהחזיק תקווה בלי למחוק סבל וקושי וייאוש.
מתי הרגשתי קירבה כזאת, שותפות גורל כזאת? חמלה כזאת? תקווה ונחמה? דווקא בתוך המגיפה ותחושת ה"כל אחד לעצמו" שחברים מתארים שהיא מעוררת אצלם, אני מוצאת קול שלא הייתי בטוחה שיהיה זמין לי, ונמצאת, ואני לא לבדי. וכל זה לגמרי לא מובן מאליו. כל זה הוא בגדר נס.

אולי זה הזמן והמקום להגיע ל"ארכיטקטורה של בושה", שזו כותרת הרשימה ושזה הדבר שאני מנסה לפרק. מנסה לפרק כשאני כותבת על זה וכשאני מדברת על זה, כשאני הולכת ל"מקום לנחמה".
מה ש"מקום לנחמה" הצליח לעשות בעיני באופן מפעים, זה לפרק מעט את "הארכיטקטורה של הבושה" ולבנות קהילה.

אני מסתובבת עם המחשבה הזאת שנים, המחשבה על מה זה אומר עלינו כחברה שכל מרכזי הסיוע / טיפול / קליניקות לנפגעות ונפגעים שראיתי עד היום נמצאים במקומות חבויים. נסתרים. ולפעמים גם עם כניסות סודיות. ומה המסר שזה משדר ומשחזר. בלי להתכוון לזה.

דוגמת הקיצון שלי היא של מרכז שישב בתוך מרכז חינוכי בשכונה מסוגרת, שהדרך אליו עברה דרך שומר חמוש, המשיכה במסדרון ארוך אל מעלית, כי לא הייתה גישה מהמדרגות לקומה, בואך דלת עם קודן שמעליה מצלמה, דלת שנפתחת לקראתך רק אחרי שאת מחכה שיזהו אותך. ואז המסדרון הארוך.

בתקופה מסוימת נוספו גם הפגנות בכניסה, שלטים, עלונים, צעקות על הנכנסים, אבטחה מתוגברת, מעבר דרך שער ברזל מסתובב, גלאי נשק.

איך זה מרגיש לבוא לטיפול אחרי דרך כזאת? ובכן, זה מרגיש כאילו את עושה דבר אסור ונורא ומסוכן, הכי קרוב שהצלחתי לתאר את זה – זה כאילו אני עושה כל פעם מחדש את הדרך להפלה בקליניקה להפלות בארה"ב במדינה שבה הוציאו או עומדים להוציא את ההפלות מחוץ לחוק.

ההפגנות כמובן לא היו נגד מרכז הטיפול בנפגעים ובנפגעות במקרה הזה אלא נגד המוסד החינוכי, וזאת כאמור דוגמת קיצון, אבל היא נוגעת בלב ליבה של "הארכיטקטורה של הבושה" או בלב ליבו של הרעיון שאני קוראת לו "הארכיטקטורה של הבושה". העובדה שכדי לקבל טיפול ציבורי בפגיעה מינית צריך להגיע למומחיות ומומחים במרכזים מיוחדים במיקומים נידחים, לא מסומנים, לעבור מסדרונות ארוכים – walk of shame – אני קוראת למעבר בהם. פינות חבויות. שלטים לא מפורטים. לא לגמרי מסומנים. שומרים מהנהנים. שלא אמורים לשאול אותך לאן או שלא ישאלו אותך יותר אחרי שיקבלו את שם המקום. ותחליפו ביניכם בכל פעם מבטים של הבנה. מזכירות שלא תרבי איתן שיחה לעולם.

מרכז אחר היה בקומת מרתף. חלליו מוארים בפלורסנטים, חסרי חלונות. אחר עמד בלב אזור תעשייה חסר חן. תחילה לא ידעתי איפה בדיוק בבניין נמצא המרכז אבל רגלי נשאו אותי מיד לפינה הכי גבוהה והכי רחוקה הכי נידחת והכי נחבאת. וזה היה שם. בדיוק שם.

כל זה אולי מקרי. זה השטח שהרשות הקצתה, שהמוסד הטיפולי הציבורי, אבל מה אומר המיקום הזה למטופל.ת או למטפל.ת לגבי מה שנעשה שם? מה זה אומר לחברה?
זה נועד להגן על המטופלים ועל המטפלים, אבל מפני מה? שהמקום יהיה דיסקרטי, שתהיה פרטיות, שיהיה מקום בטוח, כל זה נכון ורצוי אבל בה בעת זה גם מסבסד את התחושה שנעשה פה משהו סודי, מסוכן, אסור, כזה שצריך להיעשות במרחק מהסביבה היומיומית.

חישבו למשל איך היה מרגיש להגיע לטיפול בפגיעה מינית בסניף קופת החולים שלכם. מה זה היה משדר מבחינות נגישות, נורמליות, שכיחות של פגיעה, מה היה המסר החברתי של זה?

אני לגמרי מבינה את הצורך והחשיבות במקומות טיפול מוגנים, וכן, הבושה נמצאת שם קודם, אבל באופן שבו מוצע הטיפול הציבורי, באופן שבו בנויים וממוקמים המרכזים הטיפוליים בעיני הם גם מתחזקים תחושות של בושה והסתרה.

וזה מביא אותי לעוד אלמנט ב"ארכיטקטורה של הבושה" – כי העניין הוא לא רק המבנה הפיזי, זה קשור לעצם ההסתרה, למשל של מטפלות ומטפלים.
מה זה אומר שפגיעה מינית היא דבר שראוי להסתיר?
ברור שבטיפול הנושא הוא המטופל או המטופלת ולא המטפלת או המטפל, אבל הסטטיסטיקה של 1 מתוך 5 שנפגעה או נפגע, לא פוסחת גם עליהם. להיפך, אני מעריכה שבקרב מטפלות.ים המספרים אפילו גבוהים יותר, כי בכל זאת "המטפל.ת הפצוע.ה", וכי אנשים מבקשים לרפא את הפצע שלהם. ועדיין זה לא מדובר. אני יודעת את זה מחברות מטפלות, מה האפשרות שלך לא בתוך הטיפול האישי שלך אלא בתוך הלימודים שלך, ההכשרה שלך, ההדרכה שלך, מקום העבודה שלך, אפילו אם זו ההתמחות שלו, להביא גם את הקול שלך כנפגעת או נפגע, בלי התחושה שיבולע לך? מה הסיכוי שגם יהיה לזה מקום וגם לא תיפגע.י מקצועית?

זה גם דבר שדיבר אלי ב"מקום לנחמה" – הפוסטים שדיברו על חוויות משם של שבת מטפלים.ות ומטופלים.ות גם יחד, שאף אחד מהם לא צריך להזדהות ככזה או כזה. כשהייתי שם זה לא היה בדיוק ככה. אז היה ברור מאוד מי המטפלות.ים והם גם הציגו את עצמם והשתדלו לנהל את השיחה.

תמיד היתה לי את המחשבה וגם כתבתי אותה פה בבלוג שאם מטפל.ת שישבו איתי במרכז לטיפול בטראומה מינית היו מסוגלים להסתכל לי בעינים ולהגיד #me_too ושאפשר לחיות עם זה, המצב שלי ושל כולנו היה טוב יותר, וזה היה חוסך שנות טיפול. כשהחוויה של המטופל.ת היא של בדידות ושמטפל.ת יכול לשבת חודשים או שנים מול נפגע.ת ולא להגיד – לעזאזל, לא רק את או אתה, זה גם אני – זו דיסוציאציה כל כך חריפה, והיא גם נמצאת שם, ומבנה תועפות של בושה.

ישבתי תקופה מול מטפלת אחת כזאת, שידעתי את זה עליה, וחשבתי לעצמי – זה טירוף. חשבתי לעצמי – אלוהים אדירים, את כנראה בדיסוציאציה יותר גרועה ממני. וכמה כל זה משכפל ומסבסד את הרגשת הבדידות ומשחזר את כל הבושה וההסתרה, ואת הסודיות, לעזאזל, גם את זה זה משחזר. זה כאילו התחום עצמו, בלי דעת, גם מהמקום שמתכוון להיטיב ולטפל, משחזר את ההסתרה, את הסודיות, את הבושה. מבנה את הבושה לצד הניסיון לפרק אותה.

עוד התנגדות ל"ארכיטקטורה של בושה": מרוב התנגדות למסדרון ה-walk of shame הארוך, עשיתי לי הרגל והוא להיכנס מהדלת האחורית, הסודית. זאת ששמורה למטפלות.ים. גיליתי אותה בדרך מקרה, קלטתי עד מהרה את הקוד ושיננתי אותו. ככה גם הייתי חוסכת זמן (מאוד משמעותי. הליכה של בלוק) ובעיקר חוסכת לי את המסדרון הארוך, את השומר המהנהן, את העמידה בשער מול הקודן ומתחת למצלמה. הייתי מגיעה בלי להכריז על בואי. פשוט נכנסת דרך הכניסה האחורית. פשוט מופיעה בדרך פלא. כבר שם. בלי לחצות את מסדרון הבושה.

אבל בחזרה לנושא, מה זה אומר עלינו שאתם כמטפלות ומטפלים מחביאים אותנו? אותנו ואתכם? מה זה אומר עלינו כחברה? מה הדבר הנורא והאיום שאנחנו עוסקים בו פה? זה שצריך חלל סודי ודלת סודית? הביטחון, ההגנה, הדיסקרטיות גם מאפשרים בחלק מהמקרים את הטיפול וגם מסבסדים בחלק מהמקרים את תחושות הסודיות, ההסתרה והבושה שבכל מקרה נלוות לפגיעה מינית.

ותוסיפו לזה טקסטים שכתבו מטפלים ומטפלות שהם גם נפגעים ונפגעות, ושהם מפרסמים, אבל רק בעילום שם.

ותוסיפו לזה כנסים של מטפלות ומטפלים בפגיעה מינית. גם על זה כבר כתבתי. לא כל המטפלות והמטפלים בפגיעה מינית עברו בעצמם פגיעה מינית, אבל לערוך כנסים כאלה רק של אנשי מקצוע בלי שחלקם מזדהים גם כנפגעות וכנפגעים, ובלי להזמין גם נפגעות ונפגעים באמת, לא באופן סמלי, זו עוד דיסוציאציה ועוד "ארכיטקטורה של בושה" עד כדי הפיכת נפגעות ונפגעים לאובייקטים עבור מטפלים, כי זה הרי עליהם ולא עלינו. מה שכמובן לא נכון. יושבות איתי שם באולם חברות מטפלות שאני מכירה ויודעת שהן נפגעות, והן יושבות שם בכובע של מטפלות כאילו הן באות לשם רק כדי ללמוד על ההיבט המקצועי, בעוד שכל זה גם עליהן, שכל זה לגמרי לגמרי גם עליהן.
כשנבנית קהילה של מטפלים ומטפלות שאין בתוכה מקום למטפלות ומטפלים נפגעים – מטפלות ומטפלים נפגעים ממשיכים לחיות בהסתרה ובדיסוציאציה וזה ממשיך להשתחזר גם בטיפולים שהם נותנים לנפגעות ולנפגעים – ומחזק את הפיצול בחברה ואת כמה שהיא פגועה.

כתבתי על זה פה ואני חוזרת על זה גם כאן, אני בחיים לא הייתי יכולה לדבר עם מישהי שנפגעה או עם מישהו שנפגע ומספר לי על זה בלי להגיד, גם אני, זה קרה גם לי. וממש לא כדי לדבר על עצמי, אלא בגלל שלהשאיר את האדם השני בבדידות של הפגיעה – זה בעיני מעשה לא מוסרי.

*

בחזרה ל"מקום לנחמה". אנחנו מדברים. נפגעות ונפגעים. דתיות ודתיים וגם לשעבר, חילוניות, חילוניים. גם בזה הייתה נחמה. בדרך כלל קבוצות כאלה מתנהלות בנפרד.
ממש הרגשתי את זה שם. את האפשרות את ההיתכנות וגם את המצווה להחזיר לקהילה את הטיפול בפגיעה שהתרחשה בקהילה. להחזיר לקהילה את המצווה את החובה לנרמל את התחושה שלנו, הנפגעות והנפגעים. לקחת אחריות ולהסיר מעלינו את הבושה.

*

בסוף המפגש אני משתהה בכניסה למתחם ומישהי פונה אלי. זאת מישהי שישבה איתי בקבוצה לפני כמה רגעים אבל התלבשנו מחדש ליציאה לחורף הירושלמי ואנחנו בלי מסכות, וזה מבלבל. המצלמה שלה מקולקלת והיא מבקשת ממני לצלם אותה עם השלט. אני מצלמת אותה ומבקשת ממנה לצלם גם אותי. הנה ככה מפרקים ארכיטקטורה של בושה.

אני מספרת להם במפגש על ה"ארכיטקטורה של הבושה" ועל הרצון שלי לפרק את זה. המשאלה שיהיו שם גם מטפלות ומטפלים שיוכלו לבוא בכובע של נפגעות ונפגעים, כי יש גם כאלה. כי החברה שלנו מורכבת ככה, כי יש נפגעות ונפגעים בכל מקום. המשאלה שלא נהיה חברה בדיסוציאציה. שנפגעות ונפגעים בכל מקום ידעו שהם לא לבד, ידעו שסביבם, שסביבנו, שסביבי, יש אנשים שעברו דברים דומים.

אני מספרת להם על "ואני לא לבדי" שאני שרה לעצמי בדרך לשם, ומגלה שיש במעגל לפחות איש אחד שהוא איש של גבריאל ועוד שתיים איתי בחדר שמיד מזהות את השיר ושהולכות להופעות של אביב, גם להופעה האחרונה. וגם זה בעצמו מרגיש קרוב. וגם בזה יש נחמה.

האוויר מתוק

והשמים פתוחים

ואני לא לבדי

אני לא לבדי

פעם הייתי אופה. ורק אחרי שנעשיתי אופה גיליתי שאני באה משושלת של אופות ואופים. באיבניץ הרחוקה ליד מינסק, הסבתא-רבתא חנה-ביילה שננטשה לבד עם הילדים, התפרנסה בעוני ודחקות מתנור שהיה לה, שבו הייתה אופה לה ולאחרים. ובבתי אונגרין שבירושלים, עד היום יש מאפייה של מצות שמורות שקשורה למשפחה שלי. 

שם המשפחה שלי בן-יהודה לא קשור לשושלת מחדש השפה. הוא מעוברת (היה בוטביניק) ונקרא על שם הסבא-רבא ליאו-יהודה, שנטש בתחילת המאה באיבניץ את חנה-ביילה לבד עם הילדים, נסע לאמריקה שינה את שמו ונעלם. אבל סבא שלי, הניצול היחיד מכל המשפחה החליט לשאת בגאון, ובעקבותיו אנחנו נושאות בגאון, את שם האב הקדמון שנטש אותנו. מדי פעם, בגלל זה, אני חושבת להחליף את שם המשפחה או לכל הפחות לצרף אליו את שם המשפחה של אמי, שהוא לבל או לאבל, וגם זה קשור למאפים. אני מאמינה במאפים.

מספרים שאבי השושלת (מצד אמא) רבי יונה ליב מנדלזון-לאבל מתלמידי החת"ס, חלה במחלה מסוכנת בימי לימודיו בישיבת פרשבורג. רבו החת"ס יעץ לו לעלות ארצה והוא עלה למרות התגברות המחלה. הגיע לארה"ק בשנת תקצ"ו, התיישב בירושלים והתחתן בתקצ"ז עם ניצולת הרעש בצפת. פה המקום לציין שמהתחלה ומשני הצדדים, המשפחה שלי היא משפחה של יתומים וניצולים. יונה ליב היה גדול בתורה, כל ימיו שקד על התורה והעבודה. היה ממייסדי כולל אונגרין, וגם נסע בשליחות הכולל לחו"ל.

והמנדלזון? איך זה קרה שאיבדנו את המנדלזון או המנדלסון? הסברה הייתה שלאנשים שכל עולמם תורה נעשה בעייתי להיות מזוהים עם שם שמזוהה עם תנועת ההשכלה ואפילו עם כפירה, ושככה הלך המנדלזון לאיבוד. אולי.

את הלייב-לבל לפעמים קושרים לטעות של הקונסול-האוסטרי בארץ, ויש עוד מיני סיפורים. אבל איך הפך הלבל ללאבל או להיפך? איך הפך הלאבל ללבל? זה כנראה היה כיוון הדברים.

וזה הסיפור שאותו אני מספרת לעצמי:

הם היו דתיים. אנחנו כבר לא. הם היו דתיים ועברו דברים איומים ונוראים. נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו משה יהושע נפטר במצווה וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו פרץ לייבל מת במצווה כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אוויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר. 

אבל היו גם נשים במשפחה. וגם הן מתו. הייתה פעסיל בת חיים אשר זעליג צוובנר (שאג) וליבע לבית הרשלר שהיו לה חיים קצרים מאוד, גם יחסית לבנות תקופתה. היא נולדה ב-1888, נישאה ב-1906, ב-1907 ילדה את בנה יחידה שמואל (סבא שלי) ונפטרה ממחלה ב-1911. 

דוד שלי (הנכד של פעסיל) מת לפני שלוש שנים. הוא היה האיש שהחזיק בזיכרון המשפחתי הקולקטיבי ואז ביקש להוריש אותו לי. בשנת מחלתו היה לנו טקס קבוע. הוא היה שולח אותי למשימות בבתי אונגרין. ככה היו ימי חמישי שלי: הייתי הולכת בבוקר לטיפול. יוצאת משם ומתחפשת בשירותים של הבניין למטה. הייתה לי חצאית ארוכה. חולצה ארוכה. גרביונים כהים. נעלים תואמות. לפעמים כובע או שביס. ואז הייתי נכנסת אל מאה שערים לבצע שליחויות: לפקוד מעדניות ולהביא קוגל אטריות וקוגל תפוחי אדמה ובלינצ'ס, ומיני מאפים ומיני תרגימא. להביא לוחות זמנים שהם לוחות שנה. הייתי נכנסת אל תוככי בתי אונגרין ומבקשת להשיא תרומה בשמו ובשם ילדיו לכולל שומרי החומות שהקימה המשפחה. אחר כך הייתי קונה מלא ממתקים למשרד שלי ונוסע משם לעבודה. נכנסת לספרייה הלאומית כאחת ההדר ועולה במעלית לשירותים בקומה 2 או 3, להחליף בגדים. פעם אחת מישהו מהמשרד תפס אותי בדרך במעלית. הוא לא אמר על זה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל אני זוכרת את התמיהה במבטו.
בסוף היום הייתי נוסעת מירושלים לתל אביב, להביא את המנחות לדודי. אלה לא היו טעמי הילדות שלו. אלה היו טעמי הילדות שלא הייתה לו. וטעמי הילדות שלא הייתה לי. הייתה מסתובבת שם ותוהה, גורל כזה היה יכול להיות גם לי. יכולתי גם אני להיות פעסיל וכבר הייתי מתה. 

זה הרי כל כך מקרי שפעסיל מתה וסבא-רבא שלי השאיר את הילד אצל המשפחה שלה ונסע לחיפה ונעשה עיתונאי ואז סוחר ולא תלמיד חכם, ונישא מחדש ולקח את הילד אל יפו, הרחק הרחק מסבא שלו, שהתגעגע אליו עד מאוד. אני קוראת במכתבים שלו.

אז הלאבל בעצם כבר סיפרתי, זה בעצם התחיל ממנדלסון ועבר גלגולים ושיבושים עד שנהיה הלאבל הזה ואחר כך לבל. אבל הלאבל הוא בעצם קיצור של לך אכול בשמחה לחמך, ככה הם כתבו את זה, וזה הרי משפט מקהלת שתמיד אהבתי ושגם מתחבר לפרנסה וגם למאפיות במשפחה ולאופים ואופות, וגם אני בהם, או לפחות הייתי פעם. ואיך ומתי ולמה בדיוק שם המשפחה שונה לזה, עוד לא מצאתי. אבל יש לי כל מיני השערות. בעיקר כאלה שקשורות באסונות שקרו. אני מדמיינת שהיה שם למישהו ואולי לכמה ביחד איזה רגע של הכרעה כשהחליטו לכתוב ככה את השם, שהייתה בחירה, למרות הכול, למרות האסונות, בחירה בשמחה, בטוב, בפשטות. במה שמזין את הטוב. ואולי גם בעשייה. ובכל העניין הזה של שמחה בחלקך.

לפעמים, כבר אמרתי, אני חושבת לשנות את שם המשפחה בחזרה לזה, להחליף או להוסיף את הלאבל לבן-יהודה שהוא מאוד ספרותי אבל מסמל בעיני בעיקר שרשרת של אבות נוטשים. אולי יום אחד. נראה. בינתיים אני אופה שאין לה תנור וצריכה לחפש חנה-ביילה ואת תנורה פה בשכונה. הוא בטח פה, על ידי, מחכה שאאפה בו ושאלך לאכול בשמחה את לחמי.

הדוד לא רצה שידעו שהוא חי וגם אסור היה לספר שהוא מת. אני כותבת אסור היה אבל, בעצם אסור עדיין. ובכל זאת אני כותבת. אולי כי היה לו מאוד חשוב למות וכי המוות שלו היה אירוע שיא בחיים שברובם הוא התעסק במוות.

המוות הראשון קרה כשהיה בן 13. אביו חולה הלב מת לנגד עיניו. זה היה הרף עין. דום לב. מות נשיקה. והוא לא הצליח להציל אותו למרות שהוא היה זה ששמר בשבילו על סמי הרפואה והתכונן לרגע הזה שבו יצטרך להציל אותו. ואז בא הרגע והוא לא הצליח. הכישלון הזה, בגיל כל כך צעיר, הכריע אותו, אחר כך הוא התמסר להצלת הזיכרון של המתים, קודם כול של אבא שלו, ואחר כך של שאר אבות המשפחה. הוא אסף זיכרונות ומתים בצורה של מזכרות, תמונות, תעודות, תאריכי פטירה, צילומי מצבה. כשמת, הטיל עלי לא רק את הזיכרונות שלו אלא גם את הזיכרונות של שבט שלם, "משפחת XXX לדורותיה" ("יש להוסיף השלמות, עדכונים, תוספות וצילומים") כמו שקרא לחוברת שביקש שאעזור לו להשלים לפני מותו אבל, הוא לא נתן לי.

"החומר הנמצא בחוברת זו נאסף על ידי XXXX החל באוגוסט 1997. החומר עודכן חלקית ב-15/10/2017 ואחרי כן ב-21 באפריל 2018. חסר אינדקס השמות המלא." 

ככה הוא התחיל את החוברת אבל אולי אני הייתי מתחילה אותה ככה:
"נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו נפטר 'במצווה' וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו מת 'במצווה' כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר."

אולי הייתי מתחילה ברשימת המיתות במשפחה שאסף כי אסור לי לכתוב על המוות שלו. כי נמנעה ממני האפשרות ליצור זיכרון שלו.

דוד שלי. הדבר הראשון שהוא עשה כששמע שהוא חולה זה לסדר לעצמו חלקת קבר. על אבא שלו. קראתי לזה: "בנים על אבות". 

דוד שלי, הוא השאיר לי פרויקט, פרויקט חיים, פרויקט שחרזדה שכזה, ספר משפחת XXX לדורותיה. הוא אסף את החומרים כל חייו, ורצה להעלות אותם על הכתב לפני מותו, ואני התבקשתי לעזור לו. ועזרתי ככל יכולתי ובמגבלותי. אבל זה לא היה מספיק, ותהיתי כל הזמן – האם זה הפרויקט שאם הוא יסתיים הוא יוכל ללכת לדרכו ולמות כשהוא יותר קרוב לאלוהיו? או להיפך, האם זה הפרויקט שאסור לסיים כי הוא הדבר שנותן לו טעם ושמשאיר אותו חי?

אחר כך גם אני ננגעתי בקללה הזאת. לא יכולתי לגעת בזה מאז שמת, ועברו כבר שלוש שנים. ואני, אני גם כן לא רוצה לסיים את זה. גם כן לא יכולה לסיים את זה. אולי אני פוחדת שאם אסיים את זה אז הוא ימות באמת וכל הזיכרונות ממנו? אולי אני פוחדת שאני אמות?

הפרויקט של דוד שלי. הוא היה אספן ואסף מכתבים של המשפחה, מאות קבצים של מכתבים שסרק והיה צריך למיין לפני שנים, לפי כותבים, ולתקצר. היו לו עשרות שנים לטפל בזה, והכול התנקז ללפני מותו, לזה שאעזור לו לעשות את זה לפני שהוא מת, והוא לא רק הלך למות הוא גם הלך ואיבד את הראייה. אלה דדליינים. 

זיכרונות שלו, שהזמן לא מוחק. זיכרונות מחלה – הוא מתעוור והוא חושב שזה בגלל שהבית חשוך, אמא שלי ואני ממלאות את הבית בזרקורים, הבית הואר כמו משחק אצטדיון כדורגל בלילה, אנחנו מחברות ספוטים לשקעי החשמל, מסתובבות קרוב לרצפה, כמו עכברות עיוורות, עם משקפי שמש, מליטות את פנינו בידינו מרוב בוהק. הוא לא רואה דבר. הוא חושב שהמנורות מקולקלות.

הפרויקט של דוד שלי. הוא לא רצה להרחיב את זה הוא רצה לחתום את זה. הוא רצה את המידע הכי מהותי בעיניו. הוא לא רצה לראיין את כל המשפחה. רק לאסוף את מי שנולד ומי שמת.

עכשיו אני לא יכולה לכתוב עליו ואני תקועה עם כל מה שהוא ניסה לאסוף כל חייו. תקועה עם הזיכרון הזה. עם כל העומס הזה. מדי אני פעם מציצה בזה, מנסה להיזכר איפה הייתי בתיקונים, אבל אני לא נוגעת בזה. זה מצטרף לשק האבנים הזה שאני סוחבת.

דוד שלי. בשיא המחלה, אחרי אשפוז ארוך, סוף סוף אפשר לחגוג את יום ההולדת שלו. כדי לחגוג הוא לוקח אותנו לטיול, לבקר את קברי המשפחה בהר הזיתים. אנחנו מטפסים בין המצבות בחום ודוד שלי אחרי ניתוח ורגליו כושלות. הוא רוצה להכיר לנו את הקברים ושנסמן אותם כדי שיוכל לקרוא לבוני המצבות ולשפץ אותן לפני מותו.
אני תוהה אחר כך אם הביא אותנו לשם גם בשביל התקווה, בשביל תחיית המתים. כמו שאבא שלי הגוסס ביקש שנקרא יחד את חזון העצמות היבשות.

דוד שלי. במובנים מסוימים או אולי אפילו במובנים רבים, הוא היה קרוב המשפחה התפקודי היחיד שלי, שגם היה לו אכפת ממני. הוא היה דוד אמיתי. הוא היה לי יותר דוד משאבא שלי היה לי אבא.

דוד שלי. שבועיים לפני שנפטר נסע עם אמא שלי לבית הקברות, כדי לסמן את השורה של קברי המשפחה. בספריי כסף הוא צבע פס על גזע הברוש שבראש השורה.

דוד שלי. הוא דאג תמיד שלא נשכח את תאריכי הפטירה העבריים, ואז הלך לעולמו בתאריך העברי הבלתי נשכח – ט' באב.